"חלומות ירוקים ישנים בשצף קצף". אמרה ולא הוסיפה. היא נעצה בי
מבט נעים, חם, ידידותי. כמו תמיד. ניסיתי לרדת לעומק דבריה,
אבל היה קצת מאוחר מדי. הכל החל להתערפל.

"...כי את In your Eyes כבר יש לי בדיסק הקודם שצרבת לי"
המשיכה (כנראה) משפט שהחל במקום אחר. או שהחל כאן, אבל בלעדיי.
עדיין אותו מבט.

קמתי ויצאתי מהחדר. במסדרון היה חושך בלתי אופייני לשעה זו,
ושקט מדאיג. מחוץ לבניין כבר היה לילה. לילה עני בכוכבים,
כאילו מדליקי הפנסים בשביתה. הרבה שחור, עם מעט נגיעות אקראיות
של אור. הלחות של הדשא הסבה את תשומת לבי לעובדה שאני יחף. מתי
הורדתי נעליים?

הכל היה נורא תמוה. נורא לא ברור. הסיטואציה הזכירה לי סצינה
מסרט אימה גרוע. ניסיתי לזכור אם היה לו סוף טוב, ולא הצלחתי.
אני הכוכב? או שמא אחת הדמויות השוליות שמקשטות את המרקע לכמה
דקות לפני שהרוצח מטפל בהן?

ואיפה היא? ולמה היא התכוונה? חלומות ירוקים? לחלומות יש צבע?
ומה הכוונה לכך שהם ישנים? חלומות ישנים? הם מסוגלים להירדם?
על מה הם חולמים? לבטח לא על כבשים אלקטרוניות.

השאלות קדחו במוחי. הייתי חייב לקבל תשובות. ומהר. עכשיו אם
אפשר. אני אחפש אותה. אני חייב. חייב ללכת. לאן? כן.

עמדתי מול הבית. בית קטן, דו קומתי, דופלקס קסום, עטוף צמחייה
באמצע עיר עייפה מבניינים. הבית עמד מולי והסתכל בחזרה.
הסתכלתי על השעון. התאריך הטריד אותי. כבר עברו 10 שנים? איך
זה קרה? איפה הייתי? האם אני אותו Time Traveller ידוע, פרי
דמיונו של וולס?

"רוצה smint?" שאלה. מיקדתי בה את מבטי והנהנתי לאות חיוב. "יש
לך בטעם אפרסק?". היא בדקה בתיק ושלפה את קופסת הפלסטיק
הכתומה. במקרה נשאר לה מיום חמישי. תמיד אפשר לסמוך עליה שיהיה
לה משהו מתוק. ואני הרי חייב מתוק. פשוט לא יכול בלי.

התמכרתי לטעם המתקתק-חמצמץ של הסוכריה. עצמתי לרגע את העיניים.
כשפקחתי אותן היה שוב חושך. הייתי במיטה, ערום מתחת לפוך.
הבחנתי שבידי פיסת נייר אדומה ועליה טקסט. קירבתי את הנייר אל
פניי וקראתי. המשפט הקצר שהיה כתוב עליו היה כל כך מובן. כל כך
מוכר. הוא נסך עליי רוגע. עצמתי את עיניי ונסחפתי בחזרה לשינה,
כשהמשפט מהדהד בחלל ראשי.
"העובדה שדן התפטר מקפצת בעליזות"