שמעתי את הקול שלו כמו מתוך בועה. מבעד לצללים יכולתי לראות את
פנים מוארכות וקוצים. רעדתי. ישבתי שם בפינה וריחמתי על עצמי
שוב. לא זכרתי מה קרה לפני כן. כל מה שידעתי זה שאני בפינה
מוכרת, רועדת ומביטה בצל של גבר שמדבר אלי. מה הוא רוצה? שאלתי
את עצמי. אחרי כמה שניות התחלתי להיזכר במעומעם שכבר שמעתי את
הקול הזה בעבר. הקול התקרב אלי יותר ויותר. אני התכנסתי בעצמי
יותר ויותר. ואז הרגשתי שיד חזקה מטלטלת אותי. התחלתי לבכות.
"מיקה? מיקה?" פקחתי עיניים וגלעד רכן מעלי במיטה וטלטל אותי.
"מיקה? מה קרה? את בוכה מתוך שינה. מה קרה?" הסתכלתי סביבי על
הדירה שלנו. הקירות התכלכלים שסיידנו רק לפני חודש, הוילונות
הירוקים על חלון חדר השינה, ארון הבגדים שגלעד התעקש להרכיב
בעצמו ועכשיו נותר ללא דלת. לאט לאט חזרתי לעצמי." גלעד, חלמתי
את החלום הנורא ההוא שוב."
אני חושבת שאני אדם בר מזל באופן כללי. יש לי משפחה נורמלית
ואפילו חמה, חברים טובים, עבודה לא רעה. וכמובן, יש לי את
גלעד. ובכל זאת, יש דבר אחד שכל אלה לא יכולים לו: מיכאל.
את מיכאל הכרתי כשהייתי עוד ילדה. היה לנו איזשהו קשר משפחתי
מרוחק. לא היה בינינו קשר מיוחד ועד היום אני לא מרגישה שאני
מכירה אותו. מיכאל לא גר בארץ דבר שמקל עלי את החיים עד מאד.
לפני שנתיים מיכאל אנס אותי. מיכאל, החבר הכי טוב של בן דוד
שלי. הוא אנס אותי. הוא גרם לי להאשים את עצמי. הוא נשוי היום.
מיכאל. ההורים לא יודעים, חברים מעטים שמעו את הסיפור ממני
בגרסה מקוצרת ואגבית. גלעד מאשים אותי גם. "היית שיכורה והיית
בחדר שלו, מה ציפית?" כשהדמעות זולגות שוב על לחיי בפעם האלף
ובקול שבור אמרתי לו "אבל אמרתי, אמרתי לו לא." גלעד לא
השתכנע. אני מבינה אותו. אני בקושי משכנעת את עצמי.
זה היה עובר לי לולא הסיוטים. הנפש שלי מתייסרת כמעט כל לילה.
סדרות של חלומות דומים או זהים, גורמים לי לרצות להיות ערה
לנצח.
גלעד הציע פסיכולוג. אני הצעתי לו ללכת. רק עברנו לדירה וכבר
אני מגרשת אותו. איזו טעות. לעבור לגור עם מישהו לאחר זמן כל
כך קצר. שחצן, אגואיסט, מזיק. מגלה לאט לאט שהוא העונש שהענקתי
לעצמי.