תולעי-משי.

יום-אל-חאד.

 בית-הספר סגור. יש שביתה ויש גם הסגר הזה. אימא לא מרשה לי
לצאת החוצה, כי יש מחסום בכניסה לכפר, ו"החיילים עצבנים...".
היה לי משעמם ולא היה עם מי לשחק. שני האחים שלי הם קטנים.
ואין גם טלוויזיה, כי אין עכשיו חשמל בכפר, כבר כמה ימים.
אימא אמרה לי לעשות שיעורים. גמרתי את כל השיעורים ועוד היה לי
משעמם. אז אימא נתנה לי מחברת חדשה ואמרה לי לעשות יומן שבו
אני יכתוב מה שקורה לי כל יום. והנה אני כותב:  כמו שאמרתי,
אני סגור בבית ואין טלוויזיה ואין מה לעשות והאחים שלי קטנים
ואי אפשר לשחק איתם.
אימא ביקשה לעזור לה במטבח. עכשיו קשה לה, מפני שאין חשמל ואי
אפשר לשים דברים בפריז'ידר. גם אם היה חשמל, זה לא היה עוזר.
בין כה וכה אין בחנות של איבראהים שום דברי-חלב, כי לא מביאים,
מאז שיש מחסום בכניסה לכפר.
בכלל, בימים האחרונים, אנחנו אוכלים אותו הדבר כל הזמן. אנחנו
טובלים את הפיתה בשמן-זית ואוכלים עם זה זיתים. גם בבוקר, גם
בצהריים וגם בערב. ובמקום חלב, אימא עושה לנו לימונדה. מזל
שנשאר לה סוכר. לאבא היא עושה תה. נגמר לה הקפה.
כשאימא ראתה שעוד משעמם לי, היא שלחה אותי לעזיזה הזקנה, בקצה
של הכפר, לבקש ממנה קצת חלב. לעזיזה יש כמה כבשים ועיזים,
ובימים האחרונים כולם לוקחים ממנה קצת חלב לילדים. לקחתי את
הכלי בשביל החלב, והלכתי לאט לאט.  בדרך ראיתי את באסל קוטף
עלים מהעץ-תות, ושם אותם בשקית ניילון. הלכתי ושאלתי אותו מה
הוא עושה, והוא אמר לי שזה בשביל התולעי-משי שלו.
באסל הרבה יותר צעיר ממני, ובכל זאת נראה לי שזה כבר לא מתאים
לו לגדל כאלה זחלים, ואמרתי לו את זה. אז באסל אמר שהוא מגדל
אותם בכלל לא בשביל הכייף, אלא הוא עושה ניסוי- צבאי: הוא רוצה
לשים את הזחלים בערב, בצד אחד של הרחוב. ולשים עלים-של-תות בצד
השני. התולעים יעשו חוטים חזקים ממשי. וככה הוא יעשה בכל
הרחובות של הכפר. ובבוקר, כשיבואו החיילים, הם ייתקלו בחוטים
ויפלו.
עזבתי את באסל והמשכתי אל עזיזה. עזיזה מזגה לי חלב עיזים, רק
קצת, "צריך להשאיר גם לאחרים שיש להם תינוקות בבית!", כך אמרה.
שמחתי, כי אני שונא את הריח של החלב-עיזים. אמרתי לה שאימא
תשלם לה בזיתים או בשמן-זית. עזיזה אמרה שלא צריך וזה בסדר
וחוץ מזה, השנה יש המון זיתים והמון שמן. "כשיהיה לכם כסף, אז
תשלמו לי", אמרה.
אמרתי לה שלאבא אין עבודה ועכשיו אין לנו כסף. אז היא אמרה
שאחרי המלחמה נשלם. שאלתי אותה איזו מלחמה, והיא אמרה שאני עוד
ילד קטן, אם אני לא רואה מה שקורה מסביב. אני חושב שבגלל שאין
לה טלוויזיה, היא לא יודעת מה זה מלחמה.
וזה כל מה שקרה היום.              

יום-אל-תאני

 גם היום שביתה, כמובן. ושוב היה לי משעמם. אימא אמרה לי ללכת
לחברים ולא לעצבן אותה ואת הקטנים. אמרתי לה שכל החברים שלי,
בימים האחרונים הולכים לגבעה, ליד הכביש, בשביל לזרוק אבנים.
אז היא צעקה עלי שהיא לא מרשה לי ללכת לשם. ושהכי טוב שאני אלך
אל אעוואד.
אני לא אוהב את אעוואד. הוא כזה ילד מפונק. ויש לו משקפיים.
והוא כזה תמיד נקי. ומשחק רק דומינו או דמקה. והכי הרבה הוא
משחק שח-מט, שזה משחק לגדולים ויש הרבה מבוגרים שרוצים לשחק
איתו והוא מנצח אותם, ואז יש לו כזה חיוך מעצבן. אבל הם לא
כועסים עליו. הלכתי אל אעווד ושיחקנו שש-בש ופתאום שמענו בחוץ
צעקות. אז מיהרנו אל החלון וראינו שיש לרוחב הכביש, מול הבית,
אבנים וכל מיני גרוטאות. וחיילים הכריחו זקן אחד לסלק את
הדברים  מהכביש. והזקן הזה שקוראים לו חאג'-טלאל-בשאראת, אין
לו כוח, והוא הולך עם מקל. והוא איש נורא מכובד בכפר. ואבא
סיפר שפעם הוא היה אפנדי. העיקר, הוא לקח, לאט לאט, כל אבן
הצידה, והחיילים עמדו בצד וצעקו לו: "יאללה! בסורעא!".  רק דבר
אחד היה לו נורא קשה: הייתה שם עגלה של אשפה, הפוכה, והוא לא
יכול היה להזיז אותה. בהתחלה הוא הרים אותה קצת והיא נפלה לו
על הרגל. בסוף, אימא של אעווד יצאה ועזרה לו להרים את העגלה על
הגלגלים ולדחוף אותה הצידה, מאמצע הכביש.
וזהו מה שקרה היום. אה! שכחתי לספר גם על העניין של הדגל. אז
זה היה ככה: כשגמרתי לשחק אצל אעווד, והייתי בדרך הביתה, ראיתי
דגל על החוט-חשמל ותכף ידעתי שכאן יהיו צרות, ובאמת נעצר שם
ג'יפ עם חיילים, ומיד הרחוב נהיה ריק ולא ראית בן-אדם. אני
נכנסתי אל הבית של סומיאה, שהיא אחות בבית-חולים.
החיילים תפסו בחור אחד, קוראים לו איסמעיל, והוא הטמבל של
הכפר. הם אמרו לו להוריד את הדגל. הוא לקח מקל של מטאטא וענף
אחד, וקשר אותם יחד, עם הכאפיה שלו, וניסה להגיע אל הדגל, ולא
הצליח. הוא רצה לטפס על העמוד-חשמל, וסית-סומיאה צעקה לו שהוא
יתחשמל וימות כמו הבן של פארס. והיא יצאה החוצה והביאה לו
סמרטוט עם נפט והוא קשר את זה למקל והדליק עם זה את הדגל, והכל
עבר בשלום. כי דגל, ככה סתם, אי אפשר להוריד אותו, בגלל שלפני
שזורקים אותו אל החוט-חשמל, קושרים לו חוט עם שתי אבנים, וזה
מסתבך שמה, למעלה. אז אפשר רק לשרוף.
אז זהו להיום.


יום-אל-תלאת.

אבא לא חזר הערב ואימא משתגעת מדאגה. כל בוקר, כשהוא נוסע
לשם, לחפש עבודה - היא דואגת קצת. אנחנו כבר יודעים, שאם אין
עבודה, הוא חוזר הביתה בשעה עשר בבוקר. אם הוא מצא עבודה, הוא
מגיע ככה, בשלוש וחצי בערך. והנה, היום, כבר שבע בערב והוא עוד
לא הגיע.
אימא עזבה לי את הקטנים ורצה לשאול אולי מישהו יודע. ואף אחד
לא ידע. ואימא הסתובבה בבית ולא ידעה מה לעשות. וגם אני הייתי
עצבני. וכשעברו חיילים ברחוב שלנו, צעקתי להם מהחלון:
"יא-מניאק! יא-מניאק!", ואימא התרגזה עלי ואמרה שבגלל שהיא
מורה, אני צריך להיות תרבותי ושלא מתאים לי לקלל.
וישבנו ככה ולא ידענו מה עם אבא. ואפילו לא יכולנו לטלפן לשום
מקום, כי כל פעם הצבא מנתק את הטלפונים. ואימא אמרה לעצמה: "מה
אני צריכה את זה? בשביל הכמה גרושים.
וככה היא דיברה ובכתה, דיברה ובכתה, והיא שכחה לתת לנו אוכל.
והקטנים התחילו לבכות והיא לא שמה לב, ורק הלכה מחלון לחלון.
אז נתתי לקטנים, בפה, חתיכת פיתה עם שמן-זית, שישתקו. ונרדמנו
כולנו, על הכריות. ובלילה, מאוחר, אימא העירה אותי ואמרה לי
להשגיח עליהם, כי היא צריכה ללכת אל אבו-טאלב, לשאול אותו,
אולי הוא יכול לברר על אבא. ואמרתי לה שכולם שונאים את
אבו-טאלב, כי הוא חבר של החיילים והוא מלשין. וכולם אומרים
שצריך לתלות אותו על עמוד-חשמל. ואימא אמרה, כמו שתמיד היא
אומרת, שככה לא מדבר בן של מהנדס ומורה, ושאני צריך להיות
תרבותי.
בכל אופן, היא הדליקה את המנורת-נפט, שאני לא אפחד, והלכה אל
אבו-טאלב. ופחדתי להסתכל החוצה, בחלון, כי היה אמצע הלילה והיה
נורא חושך.
אבא אמר לי פעם, שהאדם הקדמון נורא פחד מהחושך, כי בחושך
רואים כל מיני דברים בדמיון. אז ההוא מצא פטנט: להסתכל באש.
וכשמסתכלים באש, לא רואים שום דברים מפחידים. ומאז, כל האנשים,
עד היום, כשהם יושבים בלילה, הם מפנים את הגב אל החושך,
ומביטים באש. וככה גם אני הסתכלתי בלהבה של המנורת-נפט, כל
הזמן. אבל בכל זאת, קצת פחדתי....
לא! אני אכתוב כאן את האמת: נורא פחדתי. אבל, יכול להיות שאם
הייתי מסתכל בחושך, הייתי פוחד עוד יותר.
אחרי הרבה זמן שמעתי צעדים של חיילים, בחוץ, ברחוב. ואני מכיר
את הפסיעות שלהם בלילה - הם הולכים
גם בשלוליות של הביוב, כי הם לא מכירים את הרחוב, כמונו.
ושמעתי שהם דופקים אצל מישהו בדלת
וצועקים: "אפתאח אל באב!", אז סתמתי את האוזניים בשביל לא
לשמוע.
בסוף, אימא באה ונכנסה ולא אמרה כלום. והיא התיישבה על ידי
בשקט והסתכלה גם היא באש. וככה ישבנו שנינו, והקטנים ישנו
ובכלל לא ידעו משום דבר. ורק האח שלי האמצעי, פתאום התעורר
והתחיל לבכות ואז אימא נזכרה שהיא לא נתנה לנו אוכל.



יום אל ארבע.
קמנו נורא מאוחר ואימא לא הייתה בבית. והשכנה, סאמירה,
שאומרים עליה שהיא בעצם נוצריה, נכנסה אלינו ואמרה שהיא תשגיח
עד שאימא תבוא, כי היא הלכה לברר בקשר לאבא. אימא חזרה אחרי
הצהריים וסיפרה לסאמירה שהיא ניסתה לברר בכל מקום ואפילו הלכה
למחסום של החיילים. אבל, שום-כלום. ואני פתאום התחלתי לבכות,
ככה, בלי סיבה. ואימא נתנה לי עבודה, "כדי שתהיה עסוק!", כך
היא אמרה. והייתי צריך להשחיל זיתים לתוך בקבוקי- פלסטיק, אחד,
אחד, ולשים בפנים גם חתיכת-לימון ושתי שיני-שום, בשביל להחמיץ
אותם. בסוף הייתי עייף ונרדמתי.
התעוררתי בלילה מאוחר, כששמעתי שדופקים בדלת. נורא נבהלתי.
אימא צעקה: "מין הדא?", ושמענו בחוץ את אבא, אומר בקול חלש:
"אנא!". ומיד אימא פתחה את הדלת והוא נכנס. והוא היה כזה לבן
וחלש. והוא לא היה מגולח. והבגדים שלו היו מוזנחים. הוא לא אמר
שום דבר, רק התקרב אל אימא וחיבק אותה. ואף פעם לא ראיתי אותם
מתחבקים. ופתאום היו לו דמעות בעיניים. והם עמדו ככה, ושתקו.
אז גם אני רציתי לבכות. וחיבקתי את שניהם ביחד. והיה לנו טוב.

ואחר כך אבא הלך להתרחץ ואני חיכיתי על יד הדלת שהוא ייצא
ואולי הוא יספר לי למה הוא עזב אותנו, פתאום, בלי להגיד מילה,
והסתלק מהבית, לכל-כך הרבה זמן.
אימא קראה לי שאני אלך אל סאמירה לבקש כמה ביצים וגם לספר לה
שאבא  חזר. והלכתי בחושך ובכלל לא פחדתי. ואימא עשתה לאבא כזאת
חביתה שנהיה ריח טוב בכל הבית.
וישבנו והסתכלנו איך שאבא אוכל לאט לאט, וכל פעם באות לו דמעות
בעיניים. ואימא חותכת לו חתיכה מהחביתה ומגישה לו כמו שהיא
מאכילה את הקטנים. והיה נדמה לי שחסרה לאבא שן אחת בפה, אבל
אולי זה רק נדמה לי. ואני רושם את זה כאן, בשביל לזכור לברר את
זה מחר.  אימא שאלה בשקט, אם היה קשה, ואבא
אמר שלא הקושי זה הבעיה, אלא העלבון, ואני לא יודע למה הוא
התכוון. אחר-כך אמר שהוא רוצה לישון, כי המון זמן הוא לא ישן.



יום-אל-חאמיס.

היום אימא אמרה לי ללכת מהבית כדי לא להפריע לאבא לישון.
הלכתי אל החבר שלי, מאהר. קראתי לו מבחוץ. אימא שלו אמרה לי
מהחלון, שהוא משחק במחסן. הלכתי למחסן שלהם, וראיתי את מאהר
מחביא משהו מתחת לשק של הסוכר. כשהוא ראה אותי הוא אמר: "אה!
זה אתה?" והוא הוציא את מה שהוא החביא קודם, והראה לי: זו
הייתה רוגטקה. גם אני רציתי שתהיה לי רוגטקה. מאהר הבטיח לסדר
לי גם, בתנאי שאתן לו גולות-של-זכוכית. הבטחתי לו, כי הרי יש
לי פחית-קולה, מלאה גולות. לקחנו בכיסים קצת גולות וקצת אבנים
עגולות, כאלה שמוצאים בוואדי. והתגנבנו אל הבית השרוף, ליד
המחסום. מאהר, שהוא כבר מאומן, שאל אותי: "באיזה מהחיילים
לפגוע?", ואני אמרתי לו שיפגע בחייל השמן ההוא. ושיפגע לו בבטן
השמנה שלו. אז מאהר אמר: "אין בעיה!", וירה את הגולה ובאמת הוא
פגע. וראינו את השמן ככה מתכופף ומתקפל והחיילים הסתכלו לכל
הכיוונים. עם הרובים בידיים. ואנחנו התכופפנו. שלא יראו אותנו.
ונורא פחדנו. והיה כייף.  
אחר כך התגנבנו החוצה ומאהר אמר לי להביא לו את הגולות כמו
שהבטחתי לו. הלכתי הביתה ונכנסתי בשקט. אבא עוד ישן. לקחתי
בשקט את הקופסה עם הגולות וחזרתי אל מאהר. ראינו קבוצה גדולה
של ילדים הולכת אל הגבעה, ליד הכביש, שמשם זורקים אבנים על
מכוניות. פעם, היינו מחפשים פלאגים של מכוניות כדי לזרוק, כי
זה מפוצץ את החלונות יופי. היום, אני חושב שבכלל אין כבר בשום
מקום פלאגים ישנים, כי כבר השתמשו בכולם. העיקר, עמדנו, יחד עם
כל הילדים, וחיכינו שיבואו מכוניות.
כשבא איזה טנדר סובארו, עם ארגזים של ירקות. כולם זרקו עליו
אבנים. ומאהר ואני ירינו עליו גולות. איך שהאבנים התחילו לפגוע
לו בגג, הוא נתן גז ונסע במהירות מהמקום, ונפלו לו ארגזים עם
עגבניות. וירדנו לכביש ושמנו עגבניות בכיסים. חיכינו שתבוא עוד
מכונית. הגיע ג'יפ של משמר-הגבול ואחד מהילדים הגדולים אמר שלא
לזרוק עליו, "כי הם מסוכנים, אלה!". בגלל שעבר הרבה זמן בלי
מכוניות, החלטנו כולנו לרדת אל הכביש ולעשות מחסום של אבנים.
איך שגמרנו לעשות את המחסום, שמענו מרחוק מכונית מגיעה. ברחנו
אל הגבעה והתחבאנו, והגיע עוד סובארו, פרייבט. זרקנו עליו
אבנים והוא עצר בבת-אחת במחסום. ויצא אחד, מתנחל כזה עם חולצה
בחוץ ועם כיפה, וכיוון את הרובה שלו אל הגבעה וירה כמה יריות
ונורא פחדתי ושכבתי אחרי סלע ורציתי להיות קטן, שהכדורים לא
יפגעו בי, והוא התחיל לסלק את האבנים מהכביש ואנחנו, ככה בשקט,
הסתלקנו משם. בדרך חזרה, ראינו שמגיעות אל הכפר הרבה מכוניות
צבאיות וראינו גם הפגנה של הנשים מהכפר. אז מיהרתי הביתה כי
אימא לא מרשה לי להיות בחוץ בזמן הפגנה.
הגעתי הביתה ואבא עוד ישן. אחר-כך, כשהתחילו יריות, הוא
התעורר ואימא אמרה שעוד מעט יהיה גז. והיא הכינה מהר מגבות
רטובות וחתכה בצל, כי אח שלי, הקטן, התינוק, כל פעם נחנק מהגז.
ובאמת ככה היה. אפילו שסגרנו את החלונות, נכנס הגז. ואח שלי
התחיל להשתעל נורא ואימא ניגבה לו את הפנים עם מגבת ומרחה לו
בצל, כי יש לו אסטמה והוא רגיש לריח של הגז. עכשיו אני נזכר
ששכחתי לשאול את באסל, מה יצא עם התולעי-משי שלו.

יום-אל-ג'ימעא.

אני מתחיל לפחד שאבא הולך להיות דתי. בבוקר הוא קם סוף-סוף
מהמיטה, התלבש יפה, ושם כיפה לבנה על הראש.
אימא שאלה אותו: "מה פתאום?", והוא אמר לה שהוא הולך למסגד,
לתפילה. אז אימא לא אמרה כלום ורק שאלה: "אתה לוקח גם את
הילד?", והוא אמר: "אם הוא ירצה, הוא יבוא", והוא שאל אותי אם
אני רוצה, אז אמרתי שלא. אמרתי את זה, בגלל שאני לא אוהב את
האימאם-יחיא. האמת היא שאני קצת מפחד ממנו. הוא כזה רציני,
וכשהוא עובר ברחוב ורואה שאנחנו משחקים, הוא מסתכל בנו עם
עיניים כאלה, שכולם מפסיקים לשחק. אז אבא הלך לבד. וכשהוא חזר,
הוא היה כזה רציני וקרא לאימא למטבח וסגר את הדלת. ותמיד כשהם
סוגרים את הדלת, אני יודע שהם רוצים להגיד משהו שאני לא צריך
לדעת. אז כרגיל, שמתי את האוזן בחור של המפתח והקשבתי.
אבא אמר רק דבר אחד: "אני הולך להצטרף לאירגון!". ולא היו יותר
דיבורים במטבח. אז הסתכלתי בחור של המנעול, והם עמדו שם,
הסתכלו אחד בשני ורק נתנו יד אחד לשני והיו נורא רציניים, ואני
לא ידעתי מה לעשות ולא הרגשתי נוח, אז יצאתי אל הרחוב.
ברחוב ראיתי את החבר שלי, מאהר, רץ. והוא אמר לי: "בוא מהר!".
ורצתי יחד איתו וגם אנשים אחרים מיהרו, כולם לכיוון אחד. בסוף
הגענו על יד הבית של חאג'-חמדאן, זה שחזר בתשובה אחרי שהוא היה
בכל מיני ארצות, והוא, אפילו שהוא צעיר, נותנים לו כבוד כאילו
הוא המפקד של הכפר. יותר כבוד משנותנים לאימאם-יחיא מהמסגד.
אז סביב לבית שלו היו המון חיילים ומכוניות צבאיות. האנשים
מהכפר עמדו על הגבעות וצעקו לחיילים וקיללו אותם והחיילים לא
נתנו להתקרב. מאהר ואני טיפסנו על עץ אחד והסתכלנו מבין הענפים
וראינו שהחיילים מוציאים מהבית כל מיני דברים. וגם המשפחה של
חאג'-חמדאן הוציאו רהיטים. והאימא שלו, שהיא אישה זקנה שהולכת
עם מקל, רצתה להרביץ לחיילים.
אחר כך החיילים אמרו ברמקול של הג'יפ שכולם צריכים להסתלק מן
המקום. וכולם הלכו קצת אחורה, אבל נשארו הרבה אנשים מסביב. וגם
בחלונות. ועוד פעם אמרו ברמקול להסתלק, והאנשים קצת זזו, רק
קצת. ואשתו של חאג'-חמדאן, עמדה בצד עם התינוק שלה על הידיים.
ופתאום היה המון עשן ואבק ואחר כך פיצוץ כזה שהאדמה רעדה. ואז
כל האנשים צעקו: "אללה הוא אכבאר!", והקול היה כל כך חזק
שהאדמה שוב רעדה. ואז התחילו ליפול מהשמיים אבנים וקרשים,
ונהיה שקט. ובסוף נפלה מהשמיים העגלה של התינוק, שהייתה קודם
על הגג. והיא נפלה לאט לאט והתרסקה על האבנים. ובדמיון ראיתי,
כמו בסרטים, כאילו גלגל אחד ממשיך להסתובב המון זמן.

א-סאביט.

...היום  אני כבר לא אכתוב. אולי רק קצת, כי קשה לי. יש לי גבס
על היד. מזל שזה ביד שמאל. דוקטור שחאדה עשה לי את הגבס, אחרי
שהיד שלי נשברה.
החייל ששבר לי את היד, תפס אותי על יד המחסום וצעק עלי. אז
בכיתי. והיה שם אחד שלא נתן לו להרביץ לי, אבל, ההוא היה מרוגז
ונתן לי מכות עם האלה והחזיק לי את יד שמאל והרביץ והרביץ עוד
ועוד... ואני צרחתי ככה, שאני חושב שכל הכפר שמע את זה.
ומסעודה הזקנה, באה וצעקה על החיילים והיא לקחה אותי על
הידיים, כמו תינוק, והייתי מלא דם והיד שלי הייתה תלויה כמו
סמרטוט והיא הייתה עקומה. ומסעודה בכתה יחד אתי, אפילו שהיא
זקנה. ואחר כך אני לא זוכר כלום, רק שדוקטור שחאדה אמר שאני
גיבור. והוא צייר לי דגל על הגבס, אבל, אימא שהגיעה גם היא אל
הדוקטור, כעסה עליו, והיא קישקשה על זה. ועכשיו כואב לי וקשה
לי לכתוב, אז אני מפסיק...

רק דבר אחד אני מוכרח להוסיף:
כשהגעתי הביתה, אבא מסר לי קופסת קרטון כזו, של נעליים, ואמר
שאיזה חבר הביא לי את זה. והיה כתוב עליה: "אם אתה רוצה להתנקם
בחיילים, אז זה שלך".
פתחתי את הקופסא. בפנים היו תולעי-משי.