קמתי בבוקר והתלבטתי. איזה מצב רוח יש לי היום. החלטתי ללכת עם
המסכה המאושרת. כמעט כל השבוע הסתובבתי עם המסכה המעוצבנת, חוץ
משעה אחת שהחלפתי למסכה הרצינית בפגישת עבודה. בלי להודיע,
יצאתי ככה לרחוב. אנשים חייכו אליי, אמרו בוקר טוב, והמוכר
במכולת אפילו צירף לסיגריות מצית בחינם. ניסיתי לדמיין את
הפנים של כולם בלי המסכות וחשבתי לעצמי שבטח כולם נראים כמו
שאני נראית בלי מסכה - סתם עיגול לבן (או שחור או צהוב) עם
קליפסים במקום של האוזניים אליהם מחברים את המסכה.
למחרת, יצאתי בלי מסכה. ראיתי דרך החורים הקטנים של העיניים
והשמש סינוורה אותי כי לא היו לי ריסים. כולם נמנעו מלהסתכל
עליי, כמו שאני עושה לקטועי גפיים. ילד אחד כל כך פחד עד שהוא
התחיל לצרוח. אבא ניסה להרגיע אותו, אבל הוא לא נרגע. נהייתה
התקהלות סביבנו ומישהו קרא למשטרה. כשהשוטרים הגיעו הם שמו לי
אזיקים על הידיים ושקית חומה (כזאת עם שני החורים) על הראש
והכניסו אותי לניידת.
במשפט השופט שאל אותי למה עשיתי את זה. אמרתי לו שבאותו בוקר
היה לי מצב רוח של כלום.