לפעמים הייתי רוצה לדעת איך להשיב מלחמה. לא להיחנק בכל פעם
שיש לי משהו לומר. לא לאגור הכל בפנים. לא להתמודד עם קשיי
הנשימה ועם הדמעות שבאמת זולגות מעצמן. יש לי כל כך הרבה מה
להגיד אבל כשאני רק פותחת את הפה, יוצא פרץ הדמעות חסר
המעצורים הזה שאין לי מושג איך לשלוט בו. והגוש, הגוש הבלתי
נסבל הזה בגרון. שחונק אותי עד שאני באמת לא יכולה לנשום. והכל
נובע מחוסר אונים. אני יושבת כאן, בלי יכולת להתמודד, או
להתנגד או לצעוק. רק שומרת הכל בפנים. צורחת בפנים עד שאני
בעצמי לא שומעת את מה שיש לי לומר. מתמודדת עם הכל כמו ילדה
קטנה. ושורפות לי העיניים. והאף. והגרון. ואני לא יודעת איך
פעם הייתי בוכה ומעשנת באותו זמן.לפעמים אני אפילו רועדת מרוב
עצבים. כל כך רועדת עד שאני בספק שזה בטוח שיתנו לי להחזיק
משהו בכלל. אולי יש לי בעיה נפשית מסוימת. ואולי הבעיה היא אצל
אנשים אחרים שכל כך מרגיזים כשהם יודעים בפירוש שאין לי איך
להתמודד עם זה. רוצה להתפטר, להיעלם, להפסיק לשמוע אנשים.
להפסיק לשמוע טלפונים. להיות חרשת, אילמת, עיוורת. הלן קלר
מתאים.