לא בדיוק רציתי לצאת למועדון אותו הערב. ישבתי לי בחדר, על
הספה. ממולי הבהבה הטלוויזיה בשלל צבעים. התוכנית הספציפית לא
ממש סקרנה אותי. ערום למחצה, הפשלתי את ידי אל פנים המכנס
באופן ישראלי ביותר. אחת לחמש דקות צלצל הטלפון. בצרורות נשמעו
קריאות חבריי מצידה השני של השפופרת מנסות לשכנע אותי לצאת.
אותו ערב העדפתי להישאר בבית. עד לא מזמן נפרדתי פרידה כואבת
ממיה, חברתי זה שישה חודשים וגם הרדיו שידר שירים טובים כאלה,
נוסטלגיים. חוץ מזה על רגליי היו נעלי-בית של דובים מחממות
כאלה.
צלצול נשמע בדלת. לא היה לי החשק לקום מהספה. עיני התרכזו
בצבעים המשתנים על גבי מרקע המסך. כחול... אדום... ירוק... שוב
כחול. צלצול שני. המשכתי לשבת. מתעלם לחלוטין מהסביבה
החיצונית, החלטתי שהיום זה זמן רק לעצמי והאני העצמי שלי רוצה
לשבת ולהתעלם מכל העולם. צלצול שלישי מלווה בדפיקות רמות בדלת.
עד כאן! "אי אפשר להנות מכמה צבעים בימינו?!" מלמלתי לעצמי.
קמתי מהספה. באיטיות מעוררת הערצה נעתי אל עבר הדלת. כמו צב
המנסה להגיע לעלה חסה ירקרק התקדמתי אל הידית. סובבתי בהדרגה
את המפתח שהיה נעוץ במנעול ופתחתי את הדלת. להפתעתי עמד מצידה
השני עודד. עודד היה חבר ישן שלי מהיסודי. לאורך כל היסודי
היינו חברים טובים מאוד. אני זוכר אותנו מתחפשים לצבי נינג'ה.
תמיד היינו מדמים את המורה שלנו להיסטוריה ל"שרדר" הרשע שמנסה
להשמיד את הצבים. בערך לקראת סוף כיתה ו' החליטו ההורים של
עודד לעבור לגור בצפון הארץ. הייתה זו הפרידה הראשונה שלי מאדם
שהיה קרוב אליי. אין בכלל מה להשוות בין הפרידה הזו לפרידה
ממיה, אך בכל זאת שתיהן עומדות על אותה הסקלה ביחס להרס הפנימי
שהן חוללו בי. אני ועודד שמרנו על קשר בסיסי לאורך השנים תוך
שאנו מממנים את הבניינים החדשים של בזק באשדוד, ואת השיפוץ
המסיבי של חברת אורנג' במפעלי החברה בנתניה. חיוך החל נסוך
לפתע על פניי. עודד לא הודיע לי שהוא מתכנן להגיע. בפה פעור
הושטתי לו יד לברכה. מה שכן, עודד בהחלט ידע מתי להגיע. בדיוק
בשנייה שהרגשתי הכי רע עם עצמי הוא הופיע. התחלנו לדבר. עודד
סיפר לי שהוא ומשפחתו חזרו חזרה אלינו לעיר, אחרי שמקום עבודתו
של אביו שוב שונה. הוא יתחיל ללמוד בתיכון שלי עם תחילת שנת
הלימודים הקרבה. מאוד שמחתי לשמוע שעודד שב. גם כשהתחלנו לדבר,
השיחה זרמה בצורה שונה מהדרך בה היא התנהלה עם יתר החברים שלי.
כמו שירי הרדיו הנוסטלגיים ההם - עשה לי טוב לדעת שאפשר להתרפק
על נוסטלגיות מהעבר עם מישהו. סיפרתי לעודד על מיה. סיפרתי לו
על השישה חודשים ההם בהם נתתי לה את כולי ומעבר לכך. סיפרתי לו
על הדרך בה התייחסתי אליה- כאילו הייתה השמש, הירח והכוכבים
ואני עובד אלילים פשוט החי על חסדיה. עודד צחק שעות על הדימוי
הזה. בציניות שאפיינה אותו שאל אותי- "איזה קורבנות העלית על
המזבח?- מיה הרי צמחונית!". ממשיך בדימוי המיוחד הזה סיפרתי לו
איך אותה השמש יום אחד נעלמה מותירה אותי בכפור נוראי. איך יום
אחד נעלמה הלבנה וכוכביה מותירים אותי בעלטה מוחלטת. עודד נראה
רגיש לכל מילה. הוא חייך מתי שהיה צריך לחייך, נראה מודאג מתי
שהייתה סיבה לדאגה וכאב מתי שנשמע צער וכאב מגרוני.
כעבור כחצי שעה ניער אותי עודד ואמר כי הפתרון הטוב ביותר לכל
מחלה של בדידות היא מסיבה. לפתע כל הטיעונים שידעתי "לסבן"
דרכם את כל חבריי נראו כלא קבילים. פתאום נעלי הבית, פרוותיים
ככל שיהיו, לא חיממו אותי במיוחד. לפתע מסיבה במועדון החדש
ההוא, נראתה כאחלה פתרון. חייכתי לעודד, מסמן לו על תמיכתי
בהצעתו. תוך פחות מרבע שעה הייתי כבר מקולח, לבוש, מלא בג'ל,
נוטף מדיאודורנט ומחכה בקוצר רוח לתור אצל דוקטור מסיבה.
התיישבתי במושב הקדמי של הרכב של עודד. לא היה לו אוטו מפואר
יותר מדי, אבל כל עוד הייתה זו מתכת על גלגלים - שנינו היינו
מרוצים. די מהר הגענו למועדון, אי-שם במרכז תל-אביב. המועדון
החדש הזה, לא היה מועדון במובן הרגיל של המילה. הייתה רחבת
ריקודים מסוימת בחדר הסמוך, אולם עיקרו של המועדון היה בבר
ובשולחנות בהם יכולת להכיר אנשים ולדבר. הייתי צריך את הקשר
הזה. לא חיפשתי עוד מסיבה מטורפת של מוזיקה רועשת המפוצצת את
נימי הדם בראש עד השעות הקטנות של הלילה. חיפשתי קומוניקציה,
תקשורת עם אנשים. אחרי הפרידה האכזרית הזאת ממיה הרגשתי כאילו
אני לבד בעולם - הייתי צריך את הקשר הזה עם אנשים בשביל לחזור
לעצמי.
די מהר זיהיתי את החברים שלי והכרתי אותם לעודד. בשניות נוצר
ביניהם "קליק". עודד היה אדם חברותי מאוד ומאז שאני זוכר אותו
הוא הצליח להכיר ולהתחבב על אנשים (ונשים) בקלות. תפסנו כולנו
שולחן, שותים, צוחקים, מתווכחים...תוך כדי דיון מעמיק שנסוב
סביב השאלה למי חזה מעוצב יותר - לאילנה דיין או למיקי
חיימוביץ', הבחנתי בה. אומנם ראיתי רק את החלק האחורי שלה, אבל
אפשר היה להבחין כי היא מיוחדת. שיער שחור, חלק וגולש התפזר
בפראות והגיע בערך למותניה. חולצת גולף אדומה וארוכה הסתירה את
תווי גופה, אבל אפשר היה להעריך כי היא נראתה טוב. היא לבשה
מכנסי עור שחורים וצמודים שנראו כאילו יצאו ישירות מאחת
מהפנטזיות הכמוסות ביותר שלי. גם דרך הליכתה רמזה על נחישות
ובטחון - בדיוק התכונות שהיו חסרות לי אותה השעה. בזרועי חבטתי
בעודד מסמן לו להביא מבט. לאחר מבט סורק וקפדני, עודד הבחין
כמוני במה שהתנהל מולו ורמז לי ללכת ולנסות את המזל שלי. למרות
הביישנות שטיפסה בהדרגה על עמוד השדרה שלי, התרוממתי מהכסא.
עקבתי אחריה. ניסיתי לראות אם הגיעה לבד או עם חבר. מהופנט
נעתי בכיוונה מביט רק בגבה. ראיתי אותה נעמדת על רחבת
הריקודים. בחושניות הבטתי בגבה עולה ויורד. היא רקדה לבד.
כאילו כל הרחבה שייכת לה. מתעלמת מכל מיני עקרונות חברתיים
ומוסכמות כאלה ואחרות. חזותה הייתה חטובה ושרירית. דמותה
הזכירה לי את מיה שלי. עצמתי את עיני ודמיינתי את פרצופה של
מיה מאחורי גבה של הדמות. דמיינתי אותה רוקדת איתי- רק שנינו
יחד. הרחבה ריקה. ריקוד צמוד, סוחף, אינטימי- אני והיא,
ושיקפוץ העולם. לפתע נתפס לי כי אני כאן בכדי לשכוח ממיה. די
מהר פקחתי את עיניי. הדמות כבר לא עמדה ברחבה. חיפשתי אותה
ברחבי המועדון. מנסה לאתר אותה בין עשרות האנשים הרוקדים ללא
הצלחה. פניתי לאנשים שואל אם הם ראו אישה עם שער שחור ארוך עד
המותניים וחולצה אדומה - ואלה הצביעו על עשרות נשים
פוטנציאליות. אף אחת מהן לא הייתה הדמות ההיא. בתחושת החמצה
שבתי חזרה לשולחן. החבר'ה עדיין ישבו שם. גם נושא הדיון לא
השתנה. גל, חבר אחר, זרק איזה הערה על כך שהפטמות של דיין לא
זקורות מספיק ושבשבילו רק בלונדיניות. צחקתי...
עודד ששמע את קול הצחוק שלי והפנה את ראשו לכיווני שאל- "יצא
לך משהו מכל המרדף הזה?". "לא", השבתי בקול מאוכזב, "היא נעלמה
לי". עודד חייך אליי. שאלתי אותו "מה כל כך מצחיק??". הוא
הצביע לעבר דלת הכניסה למועדון. בכניסה, נשענת על מעקה מתכתי
עמדה הדמות. על גבה האדום ניתן היה להבחין במעיל ירקרק שנלבש
זה עתה, מתאים מאוד למכנסי העור שלה. היא העבירה את ידה על
שערה הארוך ואספה אותו לקוקו. החלטתי שזה הזמן לפעול. בהדרגה
התקרבתי לעברה. "הפעם היא לא בורחת לך", דיברתי לעצמי בקול
נחוש. המשכתי להתקדם. להפתעתי התקרבה אליה אישה אחרת. שערה היה
אדום. על גופה השחום שמלה שחרחרה וצמודה שלא מותירה הרבה מקום
לדמיון. שתיהן התחבקו. החיבוק שלהן היה מוזר. האישה השנייה
ליטפה את גבה של זו הראשונה בדיוק בצורה בה אני רציתי לחבקה.
היא ליטפה את חולצתה האדמדמה ומששה את כתפיה החטובות. הדבר
נראה בעיני תמוה, אולם כמשהו שיצא לו לבקר מספר פעמים בתל-אביב
הוא לא נראה לי חריג מדי. האישה האדמונית הלכה, וחשתי כי זו
ההזדמנות שלי. די למרדף המיותר הזה. כצייד הרודף אחר טרפו,
נגעתי בכתפה. בקול גברי ומלא בטחון קראתי לעברה- "היי, אני
גיא. יש מצב לאיזה "דרינק" בבית הקפה שם?". הדמות הסתובבה
ולתדהמתי נתגלה גבר בלתי מגולח. עיניו חומות-ירקרקות וחולצת
הגולף האדומה שלבש חשפה גוף שרירי מאוד. "זה מחמיא לי מאוד
והכל, אבל אני ממש לא בקטע!". שבתי אל השולחן. לחיי אדומות
כעגבנייה בשלה וראשי שפוף. עודד המופתע שאל אותי - "קרה משהו?
מה היא סטרה לך??". "עזוב!" קראתי אליו "זו הייתה רק עוד אחת
מהמבוכות הקטנות של החיים...!".