נקודת ההתייחסות היא המקום שבו אתה באמת מקשיב למישהו אחר, אבל
לא למילים אלא לנשמה.
עצוב כמה שהתרגלו לזהות את עצמנו דווקא עם מילים ומחשבות אבל
זה פשוט לא שם.
יש אנשים שמרוב שהם מדברים אתה לא שומע כלום, הם מקימים סאון
כ"כ רב שאין סיכוי בעולם שתצליח לראות את הנשמה מבעד למילים,
זה כמו לנסות לבודד פס דק של זהב בתוך אריג של צמר קשמיר עבה
ומחמם ומדי.
לעומת זאת יש אנשים עם יכולות חברתיות מוגבלות, המדיום המילולי
שלהם רפה ורך, עוד לא גובש ועוצב בעולם המילולי השולט, הם
אומרים את כל הדברים הכי לא מתאימים, הכי לא קשורים, לפעמים
אין לך שמץ של מושג על מה בכלל הם מדברים, אבל דווקא פה אפשר
לחוש את הנשמה שעוד לא הושחתה, שעוד לא ניסחה את רגשותיה
במילים מדויקות וחדות שגזלו ממנה את הוויתה
"אבא", "אמא" - אנו משננים לילדנו חזור ושנן, ככל שהילד לומד
לדבר מוקדם מדי, כך אפשר להשוויץ בו מהר יותר, כמה שהילד שלי
כשרוני, כמה שהוא חכם.
יש חוף שאני אוהבת במיוחד, "חוף האהבה" אני קוראת לו, ובלי
הציניות המתבקשת. אין שם דוגמניות צמרת בחוטיני, אין שם
שרירנים של מכון, יש שם אנשים. ובעיקר יש שם הורים עם ילדים.
הורים מהזן שאני אוהבת. הורים שיודעים שילד צריך להיות בחוץ
ולא מול המחשב, לא מול הטלויזיה, לא בחוגים, הורים שיודעים
שיותר מכל דבר אחר הילד צריך אותם.
הם באים אחרי שהשמש מפסיקה להתעלל בעור, אחרי שהמים נהיים
שלווים ועמוקים, כשהפס של הגלים הופך סגול ומשאיר את הכחול
במקומות שהשמש שוקעת בהם מאוחר יותר. הילדים לא מדברים, הם
צוחקים, הם רצים, הם מרביצים, הם צועקים, הקול שלהם עובד אבל
לא ברמת עטיפת הצלופן המנוסחת אלא ברמת הנשימה (הנשמה). הם
מלטפים את המים, המים מלטפים אותם, השיער שלהם חופשי ופרוע ולא
מהודק בסיכות הטיפשיות והמתוקות האלו, הם ערומים לחלוטין והם
שוקעים בריכוז בל יאמן ביצירות הפאר שהם בונים בחו"ל - "אמא,
תראי".
כשהם מתבגרים, כשאנחנו מתבגרים, המילים הופכות לממד התקשורת
העיקרי שלנו אבל תקשורת אינה רק מילים, אפילו תקשורת מבטים היא
מוגבלת מטבעה, כי בד"כ היא רק עצם יצירת הקשר, שמתפוגג במהרה,
האדם חולף מולך ברחוב ונעלם. המיתוס אומר שהעיניים הם הראי
לנשמה, אני מסתייגת חלקית, הם הראי לקליפה של הנשמה. לשניה אתה
עומד מול מישהו, רואה משהו, קליפה ראשונית דקה וצבעונית, אבל
אז המבט מתערפל, העפעף מעפעף והרגע נגוז.
מעניין שבכל סרטי המדע הבדיוני אנו משתמשים בעיניים לזיהוי, לא
בדרמטוגליפים החד-פעמיים של היד שמתעצבים בגיל 10 שבועות ואינם
משתנים, אלא בעין. המכונות חודרות לנו עמוק עמוק לתוך המבנה
הרגיש והנימי הזה וכך דווקא הן הן שרואות לנו את השכבה
החיצונית של הנשמה, כי אנחנו כבר שכחנו להסתכל, אנחנו רואים רק
את הצבע.
לא אצל כולם העיניים מדברות, אבל יש כאלו שכן. רואים את זה טוב
אצל האנשים שעיניהם תכולות. כשהם צעירים העיניים חיות,
מנצנצות, בורקות. מתי שהוא הקטרקט מעכיר את העין, העין דוהה
ולא זוהרת יותר בכל הגוונים העמוקים האלו, הנשמה אומרת האדם לא
ניצל אותי כהלכה, לא נתן לי להתבטא ולכן נבלתי וקמלתי.
למדתי פעם להפסיק להקשיב לו, הסתכלתי לו בעיניים והקשבתי לשקט
שמחלחל מהגוף שלו ונרגעתי.  
אני חושבת שאת הנשמה מרגישים בגוף, בריחות שלו, בדרך שבה הוא
מחזיק את עצמו, בנוכחות שהוא מקרין ובתזזית או בשקט שעוטפים
אותו, בעד כמה הוא עוטף או מכיל או קר או זוויתי. האם התנועה
שלו נוקשה ומרחפת כמו של רקדניות הבלט או שמא מסתורית, מפתה
וחושנית כמו של רקדניות הבטן, האם הוא פורה או האם הוא עקר,
האם הוא משמש רק ככלי להגיע ממקום למקום ולקפל את הכביסה או
שמא הוא מוזן באהבה. האם הידיים חשות בחומר, בצבע הפלסטי,
בצבעים הכתומים של הדלעת שמתבשלת במרק, בחום של מישהו אחר. האם
כפות הרגליים משתחררות מהנעליים וחשות את האספלט הרותח, את
החול החם ואפילו את הקוצים שיש לפעמים בשדות שעוד נשארו.
בגוף אפשר לראות את הנשמה האמיתית, האם היא מחוברת, מקושרת בכל
נימיה. כשהנשמה שולטת ולא המוח, ההתנהגות, ההרגלים, היאוש (כי
בנשמה אין יאוש) אתה רואה משהו שקיים כמעט רק באגדות. פתאום
אתה רואה מלכה, או מלך, לפעמים אתה אפילו יכול לראות את
הכנפיים. אתה רואה משהו אחר אצילי, שלם, השיער המאפיר שמלא פסי
כסף, העיניים הרכות עד אין קץ, והשקט אלוהים השקט הזה שהם
מקרינים. פגשתי אחת כזו בכל החיים. האנשים האלו בד"כ גם
מחוברים למוסיקה, איכשהו. כי הקול יוצא מהגוף. לא סתם לילדים
יש קולות של מלאכים ולמבוגרים אין.
כדי להתייחס באמת אתה מכבה את שאר רעשי הרקע, החיצוניים
והפנימיים, מכבה את המחשבות המתרוצצות תמיד, מכבה את הטלפון,
מכבה את הטלויזיה, מכבה את האנטנות, מחבק מישהו אחר ובאמת
מקשיב.