מאז שסיפרתי לך לפני יומיים מה אני מרגישה, יש לי כל הזמן את
התחושה העמומה שאתה הולך לשאול אותי , "ומה עכשיו? מה את באמת
רוצה?"
אבל כבר עברו יומיים ולא שאלת וכנראה שלעולם לא תשאל. אני
חושבת שבדרכך המוזרה אתה מחבב אותי אבל אתה אדיש אלי לחלוטין,
לא אכפת לך. אתה לא רואה אותי ממטר. אבל התשובה בוערת בתוכי,
אולי כי אני צריכה להסביר אותה לעצמי.
כולם טוענים שאני מאוהבת בך, אני יודעת שאני לא. אני יודעת איך
אני שאני מאוהבת, ולא תודה, הספיק לי! אני לא רוצה את זה עוד
פעם! אין דבר שמפחיד אותי יותר מאהבה, יותר מקשר. אולי אני
שומרת על עצמי בכוחות-על שלא להתאהב בך, לא יודעת. אני רק
יודעת שלא הייתי מאוהבת שנים. אבל אני גם יודעת שיותר משנה
וחצי אתה הגבר היחידי שאני רואה, ולאחרים זה נראה כמו אהבה,
אבל אני יודעת לאן העוצמות שלי יכולות להגיע, וזה אפילו לא
מתקרב. אבל ביום שישי האחרון במסיבה חשתי באותות הסכנה
הראשונים. בכל פעם שראיתי אותך העיניים שלי רשפו, ניסו לבלוע
אותך, אבל גם היו מלאות רוך אין קץ וזה היה אות האזהרה הראשון
שלי. כשאני לא מסוגלת להסיט את העיניים ממישהו המצב רע.  והמבט
שלי ננעץ בך כל כך חזק, וידעתי שאנשים רואים את זה אבל לא
יכולתי למשוך את העיניים. מישהי ששמה לב אמרה שמעולם לא ראתה
מישהו מסתכל כך על מישהו, כאילו אני מסתכלת לך ישר לתוך הנשמה.
והיא צדקה אני רואה אותך הרבה מעבר לעור, לשרירים ולשלד, אני
רואה את השקט הזה שנודף ממך, את השלמות הפנימית הזו שאתה כ"כ
לא מודע לה ושמעוררת בי כמיהה וגעגועים עזים כל כך לכך שתעטוף
אותי.  
בכל פעם שאתה איכשהו בסביבה משהו בתוכי מתמלא בחוסר שקט, מתמלא
בצורך. צורך שאני לא יודעת לתת לו שם או מילים אבל הוא קיים כל
זמן שאתה שם וחולף כשאתה איננו. אילו רק יכולתי לתרץ את זה
במשיכה גופנית, במשיכה שכלית, במשהו. אבל אין לי שום דבר
להיאחז בו. חיצונית אתה לא הטעם שלי, שכלית אני אוהבת אתכם
אינטלקטואלים ועשירי ידע, מינית - אני אמצה אותך אחרי יומיים.
אבל הכוח שלך, שאליו אני כ"כ נמשכת, לא קשור למעשים שאתה עושה,
להתנהגויות שאתה מתנהג, למילים שאתה אומר. אתה ילד, אתה מאוד
חכם אבל לא אינטלקטואל במיוחד, אתה מתוק להפליא לעיתים אבל לא
יותר מכל אחד אחר, אתה מיני אבל כבר טמנו את ראשם בין ירכיי
אנשים מיניים יותר. אבל משום מה כל הדברים האלו שכ"כ חשובים לי
אצל אחרים, פשוט לא קשורים אליך ולמה שיש לך להציע. אפילו את
הכעס הזה שעצור בך כ"כ חזק אני אוהבת. בד"כ אני פוחדת מאנשים
כועסים ואילו אצלך ככל שאתה כועס יותר, ושרירי הידיים שלך
משתרגים בזעם רב יותר ויותר כך אני מוצאת את עצמי נמשכת אליך
יותר. וזה לא מהמקום הפתולוגי, זה מהמקום של העוצמה. יש בך כ"כ
הרבה עוצמה ולא במובן של כוח, אלא במובן של שקט. שקט שהמוח
הסוער שלי כ"כ כמה אליו.
ואתה כולך חסר שקט, כל הזמן מחפש את המקום הזה שיביא אותך
למודעות ולחברה ואתה לא מבין שאתה מפוצץ בזה מפנים, שאתה משדר
את זה החוצה כמו קרינה, כמו מגנט.
מישהי שאלה אותי פעם איך אני בכלל יכולה לרצות אותך, "את יכולה
לסמוך עליו שיגן עליך בעת צרה?"
והיא לא מבינה שאני יכולה לסמוך על עצמי, שנים של לבד חישלו
אותי, אני לא צריכה אותך שתעזור או תציל אותי. אני רק צריכה
שתחבק אותי ותיתן לי לשאוב כוח מהכחול המדהים הזה שבעיניים
השקטות שלך ואני יודעת שיהיה לי תמיד כוח.
יום אחד כשעשיתי שטות יצאתי החוצה כולי נסערת (מצבי הקיומי
הבסיסי, כנראה) ואתה ישבת שם בחוץ כהרגלך מעשן ומשועמם מהשיעור
ובאתי לדבר איתך וניסית לנחם אותי בדרכך העילגת. אמרת את כל
המילים המפגרות האלו שתמיד אומרים שאין מה להגיד, ואני עשיתי
משהו שאני אף פעם לא עושה. פסקתי מלהקשיב והקשבתי לגופך,
לזרועות, לעיניים, לצוואר, לרגליים ונרגעתי. מדהים כמה כוח
ספגתי מחמש הדקות הללו במחיצתך.

ראיתי אותך ביום הראשון של הלימודים ולקחתי לתשומת ליבי כי היה
משהו שעורר משהו, אבל מהר מאוד בכלל שכחתי על עובדת קיומך
בכיתה עד שכמה חודשים אחרי כן היתה הסדנא, הסדנא שבה שאלו אותך
משהו על אהבה ואתה אמרת רק מילה אחת "אובדן". משהו בדרך שבה
אמרת את המילה הזו בפשטות כה גדולה, ובמין אמת אבסולוטית שכזו
גרם לי לזקוף את האוזניים למעלה ולראות אותך מחדש ומאותו רגע
לא יצאת לי מהראש. לא כל הזמן, ולא באותה עוצמה או באותו אופן,
היו אפילו תקופות ששכחתי אותך כמו בסוף התקופה שנסעת אחרי
שכתבתי לך את המכתב המרושע. והיו גם תקופות ממש מוזרות שבהן
כלל לא חשבתי עליך אבל איך שהוא תמיד ידעתי בדיוק מתי אתה
מתקשר. פתאום הבטן שלי היתה מתחילה לכאוב וידעתי שאני חייבת
להסתכל על הטלפון כי בעוד שניה אתה מתקשר. לפעמים זה היה ממש
מצחיק הייתי יוצאת מהבית ואז מרגישה את הכיווץ המוזר הזה בבטן
התחתונה וכבר הייתי בודקת את עצמי ומסתכלת מה השעה באותו הרגע,
ותמיד שחזרתי הביתה היתה לי הודעה ממך בדיוק באותה הדקה. וכך
גם היה עם האימיילים האנמיים ששלחת מחו"ל שקרעו את ליבי
לגזרים. תמיד ידעתי מתי אתה און ליין אפילו שם. תמיד ידעתי שם
מתי אתה מחובר ואולי בגלל זה כתבתי לך מכתב שידעתי באיזשהו
מקום שיגע לך בנקודה רגישה, שידעתי שאחריו תפסיק לכתוב לי וכך
אוכל להיפטר מאותם כאבי בטן מציקים, להפטר ממך.
או התקופות שבהן ידעתי בדיוק מה תהיה השאלה הבא שלך למרות
שאנחנו כלל לא קרובים ובקושי מתקשרים. ואתה היית הראשון שצחק
ממשהו שאמרתי עוד לפני שגמרתי את המשפט כי היה לך ברור מה אני
הולכת לומר. אבל זה קל כי אתה דומה לי (למרות שאינך חושב כך).

ויש לי עוד שנתיים תמימות להיות איתך באותה כיתה, לשבת כרגיל
בכסא שלפניך ולנשום אותך בכל פעם שאתה מתקרב טיפה קדימה ופניך
כל כך קרובות לפניי.

והפנים שלך שכ"כ קרובות לשלי שאנו מתחבקים את החיבוקים הרשמיים
והקרים האלו של ההגעה ושל הפרידה, והשפתיים שלי שבכל פעם שאני
נושקת לך על הלחי אני חושבת כמה שהלחי קרובה לשפתיים ואולי
כדאי שאני אפספס פעם אחת את הלחי, והעיניים הכחולות האלה שלך
שמישהי אמרה לך שהן עצובות אבל אין בהן טיפת עצב אלא משהו אחר.
המשהו הזה שאני נמשכת אליו.

ולפחות מהעמדת הפנים הזו נפטרתי. אולי העקתי עליך, אולי מה
שעשיתי היה אגואיסטי ולא פייר כלפיך אבל זה היה חייב לצאת, לא
יכולתי יותר לכלוא את זה בתוכי, אני לא טיפוס של משחקים
והעמדות פנים ההתחזות המזויפת הזו סחטה לי את כל האנרגיות.
ועכשיו אתה יודע. מסרתי לך את הדברים כפשוטם, אמיתיים ככל
שביכולתי, הייתי גם מאוד רגועה לכאורה, רק טריקת הדלת של האוטו
של השרירים האחוזים בחוזקה במשך כל אותה שיחה קצרצרה חשפה אולי
משהו מהרעד העצור בתוכי. אבל הייתי חייבת שתדע, למרות שידעתי
שלא יצא מזה דבר, ואולי קיוויתי בכל זאת. אמרת קודם שהכרת
מישהי מלאה וטבעית וכבר הלב שלי פרפר, ואז בום, כ"כ דומה לי
אבל מישהי אחרת לחלוטין.

ואם היית באמת שואל אותי מה אני רוצה, אני לא יודעת מה הייתי
אומרת.
באוטו צחקתי ואמרתי שהייתי רוצה להיכנס איתך לחדר ולצאת אחרי
חודש ובאמת זו היתה התשובה של מי שהייתי פעם לפני שנים, הייתי
אומרת לך בפשטות: פעם בשבוע, תבוא בחצות, תלך בבוקר לעבודה ואל
תישן כל הלילה, ובזמן שאינך ישן תאהב ותעריץ כל חלק בגופי כמו
שאני אעשה לך. אבל השתנתי מאז. שכחתי מה זה מין, שכחתי מה
עושים, שכחתי איך אוהבים ואיך נושמים מישהו וסופגים אותו
לחלוטין, בצורה טוטאלית ושלמה עד שאין הפרד בין גוף לגוף. היום
אני כמו ילדה קטנה, רועדת מפחד לעצם הרעיון, היום הייתי מבקשת
שתחבק אותי, שתנשק אותי כל הלילה, שתישן לצידי ושתיתן לי להביט
בעיניים שלך עוד ועוד ועוד. ושתעשה זאת רק לילה אחד בשבוע כדי
שאוכל לשמור על עצמי, לשמור על ליבי בכל הימים האחרים. לא רוצה
מין, לא רוצה יזיזות, לא רוצה לדבר איתך, לא רוצה שום קשר איתך
מלבד הרצון הזה להשקיט את הסערות האלו, החיצוניות שלך
והפנימיות שלי.
ואני כל הזמן מרגישה שמשהו חייב להיות בינינו, שמשהו פה לא
נגמר (לא שהוא אי פעם התחיל) אולי זו רק התקווה המטומטמת שלי
אבל כל הזמן משהו בתוכי אומר לי שהתחושה הזו אובייקטיבית ואין
לה שום קשר לתקווה. שמשהו בינינו חייב לקרות.
אבל אולי זה רק השיעור שלי. שפעם אחת לא אקבל את מה שאני רוצה.