יושבת בחדרי, ליד המחשב. משתעממת. מידי פעם מעיפה מבט דרך
החלון. מביטה על גגות הבניינים, השמיים וההרים שבאופק, הנוף
הנשקף מקומה תשיעית. בחוץ האוויר עומד, כל כך נחוש שלא לזוז
שאפשר להרגיש את זרימתו הצמיגית חונקת את הגרון.
המזגן פועל בכוח מלא, ממלא את החדר באוויר קר וצונן ובצלילים
מונוטוניים של המנוע, אבל על גופי עדיין נוטפות טיפות זעה
והצלילים המרגיעים כלל לא מרגיעים את נפשי הסוערת.
פניי לוהטים ומחשבותיי שורפות.
בחדר השקט שלי, מתנגנים צלילי השירים האהובים עלי. הצלילים
תמיד היו לי מן מקום מפלט לברוח מן המחשבות, אבל לא הפעם.
השפתיים זזות ושרות יחד עם המוסיקה והמחשבות האסורות מגיעות
במלוא עוצמתן, מכות בי ומשאירות סימנים בלתי נראים לעיני
אחרים. רק האנשים הרואים לתוך נפשי פנימה מסוגלים לראותם,
ומעטים אנשי סגולה אלו.
מבולבלת בוהה במסך, מרגישה את קרינתו על פניי המלהיטה אותם עוד
יותר. בניסיון אחרון לבריחה מן הבלבול, אחרי ההשלמה עם העובדה
שמן המחשבות אין דרך לברוח, אני מנסה לסדר אותן, אבל למשימה
הקשה הזאת אני יוצאת חסרת אמצעים. המחשבות תוקפות אותי ומתישות
לאט את גופי והרוח הקרה ממשיכה לנשוב ולצנן אותו, אך ללא
הועיל. מרגישה לכודה בתוך החדר והאוויר הצמיגי חונק את גרוני
בעוד המחשבות לוחצות כמו מלקחיים על ראשי הדואב.
הגהנום הקר שלי.