שיעור כימיה, משעמם כרגיל. אני יושב ומסתכל עליה, שכנתי
לשולחן, ידידתי הטובה ביותר, יושבת ורושמת בחינניות את שם
אהובה בתוך לבבות על מחברת הקשקושים שלה.
תנועות העט החלקות שלה פשוט משכו אותי וישבתי שם מהופנט במשך
דקות ארוכות.
"תתעורר! מה קרה? נמאס לך מלהסתכל על החזה שלי אז אתה בוהה
בידיים?" היא אמרה בשובבות הרגילה שלה.
"את יודעת שאני רק קורא את הכתבות על החולצה שלך" עניתי
בחיוך.
"טוב קיצור היום אתה בא אלי בחמש ואנחנו מתכוננים לתנ"ך, אבל
הפעם בלי מלחמת כריות ושש בש. אנחנו צריכים ללמוד!"
"אולי, נראה כבר, ומה לחבר שלך יש לומר על זה שאני ואת נהיה
שוב פעם לבד בחדר שלך... על המיטה  שלך... עם הכלב שלך". פרצתי
בצחוק סוער בעוד היא חייכה בחוסר ברירה.
"אתה יודע שהוא מתנהג ככה כי הוא מקנא בך שאנחנו כל כך
קרובים".
"הוא צריך להבין שאני סתם מסתכל בקטלוג ולו יש את הדוגמנית".
מיד התחרטתי על הוצאת המשפט הזה.
"או...אני נראית לך דוגמנית" החיוך התפשט לה על הפרצוף.
כל כך יפה, כל כך תמימה, מסתכלת עלי במבט התינוקי שלה עם
העיניים הקטנות והאף העכברי. ואני נמס, משתדל לשמור על התדמית
האדישה והצינית שלי.
לומר לה עד כמה היא מדהימה? או לקטול אותה ולשמור על תשוקתי
הרבה אלי בסוד.
יש לה חבר, כבר שנה וחצי ביחד, היא אפילו חושבת שהיא אוהבת
אותו. חושבת! לפי דעתי היא סתם נמשכת אליו, הרי הם לא מדברים
כל כך הרבה, אני הרבה יותר קרוב אליה, הם סתם מתמזמזים כל
הזמן.
קשה לי לראות אותם יחד, לראות אותו מנשק אותה, מחבק אותה, היא
נשענת עליו, שמה עליו את הראש.
כל כך רוצה לשנוא אותו, לתעב אותו, אבל הוא בן אדם כל כך אחלה
כזה שפשוט אי אפשר לשנוא אותו.
אז מה אם הוא קנאי בטירוף, אז מה אם הוא לא יודע מה יש לו,
איזה אוצר יש לו!

להגיד לה או לקטול אותה? שאלה כל כך קשה.

והיא מולי, מצפה לתשובה, לאשליית התקווה או ניפוץ החלומות.
אני כבר יכול לראות את זה עכשיו- אני אומר לה עד כמה אני אוהב
אותה- היא לא רוצה אותי- היא מרגישה נבוכה להיות לידי- אנחנו
מתרחקים- בסופו של דבר אין בנינו קשר ולפעמים יש מפגש מבטים
מביך- מחשבה נוראית!
לעומת זאת יכול להיות שהיא תחזיר את אהבתי אליה, תיפרד מהחבר
שלה (בעדינות), ואז נהיה ביחד, וכל יום אני אקום בידיעה שאני
הולך להיות איתה, החברה שלי, הנערה הכי מקסימה מהממת וחמודה
בעולם וכל לילה אני אלך לישון בתקווה לחלום עליה ובידיעה שאני
כבר לא צריך.

נשמע כאילו זה שווה הכל, אך האם הסיכון שווה לאבד אותה?
הסתכלתי שוב בעיניה, לקחתי נשימה עמוקה ואמרתי: "כן, דוגמנית
של 'מתאים לי'" חייכתי חיוך מזויף של 'אני מרוצה מעצמי'
והמשכתי לחלום בהקיץ.