אני רוצה להגיד את כל מה שאני מרגיש אבל לא מצליח למצוא את
המילים המתאימות. מרגיש התפתחות מסוימת בתהליך הכתיבה אך עדיין
תקוע. במקום להשתחרר ולהמריא אל-על אני מתעקש לראות את המילים
לפני שאני כותב אותן, רוצה לשמוע את המשמעות לפני שיוצא לי
להרגיש אותה.

גם כשכבר יוצא לי להרגיש אותה אני מייד מנסה לאלף אותה, לרתום
אותה לרציונל ולקשור אותה בעניבה. והמשמעות לא רוצה אילוף ולא
אדון. היא לא שייכת לי היא לא שלי - אני שלה! אני עובר דרכה
כמו חבר מועדון, ואם שכחתי את הכרטיס בבית אז לקופאית אין איך
לעזור לי ונקודות הזכות שכבר צברתי לא ניתנות למימוש.

המשמעות לא ניתנת להתאמה כי ברגע בו מנסים לרתום אותה ומכווצים
קצת או לוחצים קצת, ברגע בו אני מנסה לתפור אותה כמו שתופרים
כיסויי לשמיכה, היא פשוט חדלה מלהתקיים. גם אם כל המידות נראו
לי נכונות וכבר הצלחתי לתפוס את כל ארבעת הקצוות ומה שנשאר זה
לכפתר וללכת לישון... גם אז היא תצליח להעלם ומייד עם כפתורו
של הכפתור האחרון תתפורר ציפת המשמעות ותהפוך לסביי כותנה שפעם
הייתה להם משמעות.

את המשמעות אני יכל רק להרגיש, כמו שמרגישים את האדים בסאונה
הרטובה או סובלים מהקור בבוקר חורפי. ברגע שאנסה לתאר אותה
במילים ולהעמיד אותה על הבמה בחליפה ועניבה, תתנפץ לה 'אימא
משמעות' וכבועת סבון שתם זמנה תרחף לאיטה עד שתשאיר על פרקט
הבמה שלולית קטנטנה, והעניבה תצנח לה כי  אי אפשר לשים למשמעות
עניבה זה פשוט לא הסגנון שלה.