27/11 יום רביעי. אני שב ומקשיב לשירים הנוגים והעצובים שאני
יכול למצוא. אך אין מנוס מהתחושה הזו. זרם אדיר של בדידות. האם
תמיד הוא נוכח, מתחת לכל מסכה, או רק כאן ועכשיו, בחשכת חדרי.
לשני אלו אני שב עת ערב. מיטה סתורה ולב קמל. מהו הדבר אשר
נשבר בי?
ידידי היחידים הם משוררים שמתו כבר. והם לא יכולים לסבול עוד.
רק להתיר את הסבל לאט בסבך מילים יפות. השתמרו מהם כל התוצאות
אך הגורמים ירדו עמם אלי קבר. גם בי קבור הדבר כה עמוק, שרק עם
מסעי האחרון אל לבה הרחב של האדמה, אגיע לבסוף לעומקה של
בדידותי. בהולכי, הולך אדם וקשור הוא בלולאה של מחסור לעולם
הגדול והשופע. סביבי אנשים רבים ומדברים ואיני שומע את
מילותיהם ואיני מבין דבר. או אולי אי אפשר להבין. לא תיתכן
הבנה והכל מילים. ומבעד לאדם השומע, הריקנות שבו מתענה ללבוש
צורה והמילים נופלות לתוכה ובבואן אין אדווה ואין נתזים. מים
שחורים, שקטים של לא-הבנה. מה צורך לנו להבין? מה פשר זה? מה
ההבדל בין להבין ולחוות? ההבנה, קרובה היא יותר למוות מאשר
לחיים. המילים, יופיין מקרי ופשטותן מכוונת. ובכל זאת, נקרא
לכל דבר החודר שיער ועור ועצם - אמת? אמת היא חדה וקצרה
וקפיצית. אלוהי, למה כל הבדידות הזו? איזה משכן מצאה אצלי?
החיים מתריעים דרך שכבה דקה של חלום. אנשים ונשים ומקומות
ודרכים שעל כולם נאמר 'אמת', אך רב בהם הבלבול והשקר והדמיון
והאמת היחידה היא בכך שאנו אוהבים אותם. או מונעים את אהבתנו
מהם. כל השלווה הזו, פרי שיערי הפזור. לא מחר, גם לא מחרתיים,
אבל בקרוב  תמות נפשי עם פלישתים. ימים יבואו גם באין קורא
להם. ולא ישובו גם לתחנוני מלכים.