ישבנו שם, שתינו. השמש נטתה לשקוע ואור הדמדומים איים להכניע
את קרניה האחרונות. לידינו עמדו כמה אנשים. אחד מהם הסתכל
עליי.
אני בכיתי. פניי היו רטובים לגמרי, בכיתי בכי של ממש.
היא ניסתה לגרום לי לחייך, אבל כל מה שהצליחה לעשות הוא להעלות
על שפתיי עווית מוזרה של מרירות.
הכל נראה אז שחור. רע. העתיד נראה טומן בחובו ייאוש בלבד, ואני
לא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר מלבד כמה שרע לי וכמה שאני
מסכנה.
"יהיה בסדר", היא ליטפה את פניי הלחות, "אני מבטיחה לך כל-כך
שיהיה בסדר..." דומה היה כי גם היא עומדת לפרוץ בבכי.
"לא יהיה בסדר! לא! אני אמות לפני שיגיע הבסדר שלך!" צעקתי
מתוך דמעותיי.
"ועל מה אתה בדיוק מתסכל?! תעוף לי מהעיניים לפני ש..." שאגתי
על הדפוק שהעז לראות אותי בחולשתי.
מאז ומעולם לא הייתי אופטימית במיוחד. לא יכולתי לסבול אנשים
שבשבילם תמיד יהיה בסדר, שהם תמיד עברו את הקשיים, התמודדו.
אני לא מהטיפוסים האלה, אני מדי פעם נוטה לרחם על עצמי.
אז הוא יעזוב אותי!
אז מה. בסך הכל עוד בחור מחורבן. לא משנה שהוא האהבה הראשונה
שלי (וגם היחידה), שלא הייתי מסוגלת לעכל את זה שמעתה ואילך
חיי ימשיכו בלעדיו. בסך הכל אהבה מזורגגת. בגלל זה לרצות
למות?!
גמרתי לבכות. נכנסנו בחזרה לשיעור. לא יכולתי לסבול את העובדה
שכולם ממשיכים כרגיל, המורה המטורפת שלי ממשיכה לדבר בקצב
דיבור שעובר על 150 מל"ש (מלה לשנייה). כולם צוחקים, מדברים,
אוכלים. רק אני, בבועה השחורה שלי, רוצה להרדם ולעולם לא
להתעורר, רוצה בעיקר למחות את החיוך מהפרצופים של האנשים
שסביבי. למה כולם מאושרים ורק אני לא?!
את טיפשה, כעסתי על עצמי. צאי מזה. תחיי את חייך. חייכי, דברי
שטויות, אכלי משהו. באמת! כבר כמה ימים לא הכנסת כלום לבטן
הריקה שלך. אי אפשר לאכול כשמחשבות על אובדן מציפות את ראשך.
שיילך קיבינימט. שיחליט מה שיחליט. רוצה אותי, לא רוצה אותי,
מה, אנחנו באיזה משחק מטומטם?! אני נראית לך בובה על חוטים
שניתן למשוך אותה מתי שרק רוצים?!
"תהיי חזקה", היא אומרת לי. חזקה... איזו בדיחה. אני בקושי
מחזיקה את עצמי בחיים, ואת עוד רוצה שאהיה חזקה?
"נו באמת, מה יש לך", אומרת האמא שמתיימרת להבין הכל. "בגללו
לא לאכול? מותר לך להיות קצת עצובה, אבל תתעשתי! שלטי בעצמך!"
באמת, חכמה גדולה. תודה על העצה. עצובה? אני בבור ללא תחתית.
והנפילה, בלי צל של ספק, תהיה כואבת מכל.
"אני צריך לדבר איתך", הוא אמר לי לאחר 5 ימים של
חיים-ללא-חיים, של כאבי ראש ובחילות מתמשכים, של מחשבות
אפילות, של חוסר שינה בלילות, של סיוט ארוך ובלתי נגמר.
"כן, בוודאי שאתה צריך", התאפקתי מלהכניס לו בעיטה הגונה ישר
למקום שבו כל-כך אהבתי ל...
"בואי, נלך להסתובב קצת". הוא אפילו לא הניח את ידו על כתפי
כמחוות זירוז, עד כדי כך פחד לגעת בי.
הלכנו לאט, לא רציתי שההליכה הזו תסתיים לעולם, ועם זאת, לא
יכולתי להמשיך בחיי הבועה שלתוכם נקלעתי.
עברנו על פני המקום ההוא, לא הבטתי אליו.
התיישבנו.
"חשבתי על זה", הוא אמר והביט על הרצפה, בנזונה שכמוהו. "עדיף
ש..."
לא נתתי לו לדבר הרבה. צעקתי. הבטתי לו הישר אל תוך העיניים
המיוסרות.
ואז הלכתי, בצעדים מהירים, ועברתי שוב על פני המקום שבו השמש
שוקעת והאנשים עומדים.
בשבילי, המקום הזה יסמל תמיד את הזכרון שאני כל-כך רוצה לשכוח.