התעוררתי מהשקט. אני גרה ברחוב סואן, וכשהוא שקט זה אומר
שהלילה כבר ירד. גיששתי באפלה לחפש את השעון, הדלקתי את האור
של מנורת הלילה הניצבת על השידה הסמוכה למיטתי, וראיתי שהשעה
אחת עשרה בלילה. לא הצלחתי לזכור איזה יום היום וכמה זמן
ישנתי. הרגשתי שהראש שלי רדוף הזיות; לא ישנתי אבל גם לא הייתי
לגמרי ערה, ולא הצלחתי לנער את עצמי ממצב הביניים הזה. הבנתי
שכנראה יום שישי כי כמעט לא הייתה תנועה ולא היה שום רעש של
אוטובוסים. מיששתי את הסדין לידי, עומר לא היה שם.
שמעתי רעש של מכונית עוברת ברחוב שמתחתי ואמרתי לעצמי שזהו,
אני סופרת עד עשר ומתעוררת. התחלתי לספור: אחת, שתיים,
שלוש....כשהגעתי לעשר התרוממתי בתנועה פתאומית למצב של ישיבה.
תקפו אותי סחרחורת קשה ובחילה - לא היה לי מושג כמה זמן לא
אכלתי או שתיתי. לאט לאט התרוממתי עוד, קמתי מהמיטה ועשיתי את
דרכי אל השירותים.
אחרי ששטפתי פנים ומזגתי לעצמי כוס מיץ ניגשתי אל הטלפון, ארבע
עשרה הודעות. אף אחת מהן לא מעומר. "היי מתוקה, זאת אמא,
תתקשרי אלי", "חזרתי עכשיו מהשיעור, אני בבית", "ממי אני
מתחילה לדאוג, תתקשרי לומר שהכל בסדר", "מיה? זו דליה, עוד לא
שמעתי מעומר וחשבתי אולי הוא אצלך, תתקשרו אלי טוב?";  ועוד
הודעות בסגנון. חייגתי מיד את המספר של אמא שלי.
"הלו?"
"אמא? היי זאת אני",
"אני לא מאמינה! את יודעת איזה התקף לב כמעט עשית לי? איפה
את?? מאתמול אני מנסה להשיג אותך, חשבתי שקרה לך משהו..."
"לא, לא אני...",
"...שפרצו לך לבית, שאנסו אותך, שחטפו אותך, תודה לאל שאת
בסדר, את בסדר? למה לא ענית לטלפון?"
"אני לא יודעת, אמא. ישנתי. אני לא יודעת ממתי, הדבר האחרון
שאני זוכרת זה שישבתי עם לין בבית קפה, עכשיו התעוררתי..."
"מה זאת אומרת לא זוכרת? איך הגעת הביתה?"
"אני לא יודעת. אני לא זוכרת. הראש שלי לא במקום כרגע אמא. אני
בסדר, אני אדבר איתך מאוחר יותר" וניתקתי את השיחה.
התקשרתי לעומר וענה לי משיבון.
הדלקתי את האורות - העלטה רק תרמה לתחושת הדיסאוריינטציה שלי,
לחצתי על הקומקום והכנתי לי קפה. פתחתי את החלונות שייכנס
אוויר- הייתה תחושת מחנק בבית, התיישבתי על הכורסא האהובה עלי
בסלון, הדלקתי סיגריה, והתחלתי לנסות לשחזר את ארבעים ושמונה
השעות האחרונות.

ביום רביעי בבוקר קמתי מוקדם במיוחד, התעוררתי מלאת אנרגיות
והגעתי לעבודה עם פרץ אדרנלין שהפתיע את הנוכחים שהיו רגילים
לראות אותי אפופה משהו ומרוחקת.
אחרי הצהריים, כשכבר הייתי בבית, דפקו פתאום בדלת. התגובה
הרגילה שלי לדפיקה בדלת היא עצירת הנשימה. אני לא אוהבת
שמפתיעים אותי ואני לא אוהבת להצטרך לשוחח עם אנשים אלא אם כן
זו בחירה יזומה שלי. לכן אני בדרך כלל מעמידה פני "לא בבית"
ומחכה שילכו. אותו היום היה שונה, האנרגיה באוויר סביבי הייתה
שונה כל היום. פתחתי את הדלת וחייכתי בלבביות לאיש הקטן שהחזיק
זר ענק. לקחתי ממנו את הפרחים ופשפשתי בארנק רק כדי לגלות שאין
לי טיפ לתת לבחור האומלל שטיפס שלוש קומות עם הזר הענק הזה.
מלמלתי כמה התנצלויות, הודיתי לו וסגרתי את הדלת. בחנתי את הזר
מכל הכיוונים בחיפוש אחר פתק או כרטיס, ובסוף מצאתי פתק קטן
מתחבא לו בפנים: "הכל יהיה בסדר". לא היה לי מושג מי יכול היה
לשלוח לי את הפרחים, ומה לא בסדר כרגע. אחרי סבב טלפונים קצר
בחיפוש אחר השולח האנונימי התייאשתי והגעתי למסקנה שאין לי טעם
לחפש אותו; כשהוא ירצה, הוא ימצא אותי.
כיביתי את כל האורות בבית ונכנסתי להתקלח במים כמעט רותחים,
יצאתי מסוחררת קצת מהמקלחת והתיישבתי בחושך עם סיגריה.
אם כל העולם היה חשוך ושקט כמו שאני הייתי באותו הרגע, שלווה
הייתה אופפת את כלל האנושות ולא היה שום צורך לרגוז, לצעוק,
לתמרן או לכאוב. אבל זו הייתי רק אני ברגע שלי.

בלילה עומר התגנב אלי למיטה אחרי שהשתמש במפתחות הבית שהשארתי
לו, והעיר אותי משינה קלה.
"התגעגעתי".
לא עניתי לו, הפשטתי אותו מכל בגדיו, ושכבנו חבוקים, עירומים
ונרגשים. נישקתי אותו נשיקות ארוכות בצוואר, בפנים, בשפתיים
וכל כך אהבתי אותו. הריח שלו המיס אותי ושקעתי בו כל כולי.
כל כך לא רציתי שיגיע הבוקר, אבל הוא הגיע.

יום חמישי. השעון העיר אותי בשבע וקמתי להתארגנות שלפני
העבודה, עומר נשאר לישון. אם הייתי יודעת שהוא ייעלם לי אחר כך
אולי הייתי נשארת עוד קצת במיטה, מתענגת עליו, על הגוף שלו, על
החום שלו ועל האהבה שלו שעטפה אותי באותו הלילה.
היום בעבודה היה ממש לחוץ - הגיע משלוח של מנורות מחו"ל וכל
המשרד עמד על הרגליים. בסביבות הצהריים התקשרתי לעומר והשארתי
לו הודעה ארוכה במשיבון.
בשש ועשרה הייתי בחוץ, התקשרתי ללין - חברתי הקרובה ביותר מאז
שאני זוכרת את עצמי - וקבענו להיפגש בבית הקפה הקבוע שלנו.
כשהגענו לבית הקפה, אני זוכרת שהיינו ממש מורעבות והזמנו כל
אחת מנה מכובדת מהתפריט. לין סיימה את היום האחרון שלה במקום
עבודתה - היא נוסעת לי לאנגליה עוד חודש עם בן זוגה במטרה
להקים שם עסק עצמאי משותף - וחגגנו את תחילת הפרק החדש בחייה.
ניסיתי שוב את עומר, אך ללא הועיל. אני ועומר בדרך כלל מדברים
לפחות פעמיים במשך היום מהעבודה, אם אין לנו זמן לדבר אנחנו
קובעים את תוכניותינו להמשך היום. התחלתי לדאוג קצת, אבל לין
אמרה שאני מגזימה והוא וודאי ייצור בקרוב קשר עם בסיס האם...
בפינה ישבה מישהי לבד ושתתה משהו שנראה כמו וויסקי. היא לא
הורידה את העיניים מאיתנו, ממני יותר נכון. זה נראה קצת מוזר
ואמרתי ללין שהמראה החדש שלי (הסתפרתי) כנראה פונה לקהל רחב
יותר, אבל לא ייחסתי לזה יותר מדי חשיבות.
אני ולין התחלנו להעלות נוסטלגיות מעברנו המשותף, נסיעתה הקרבה
השרתה עלינו מצב רוח רגשני. נזכרנו שבכתה ט', באיזה אחר צהריים
אחד כשהיינו שתינו לבד בבית שלה, החלטנו שבגילנו המכובד מן
הראוי שנדע איך זה מרגיש כשמשתכרים, אז חיטטנו להורים שלה
בארון המשקאות (כן, היה להם אחד כזה) והוצאנו מכל הבא ליד. לא
ידענו מה ואיך אמורים לשתות אז החלטנו לקחת לגימה מכל משקה.
הוצאנו לנו שתי כוסות והתחלנו במזיגות. הטעם היה פשוט מגעיל,
כל משקה היה מר וחריף יותר מקודמו אבל אנחנו דבקנו במשימה.
באיזשהו שלב שמנו לב פתאום שהמשקאות כבר לא כך מרים וחריפים,
וגילינו שהתקרה בסלון שלהם בכלל לא ישרה. לא יכולנו להפסיק
לצחוק כשגילינו שהקבלן שמכר להוריה את הדירה רימה אותם ומכר
להם דירה עם תקרה עקומה.

אחרי שאכלנו לשובע הזמנו לנו קינוח כשבין ביס לביס אנחנו
צוחקות עד דמעות מסיפורי הילדות שלנו. למרות החשש שלין תזרוק
איזו הערה על אובססיביות, ניסיתי שוב את עומר ללא הצלחה. שנייה
אחר כך היה טלפון.
"מתוק שלי! איפה אתה?"
"מיה? זו דליה...." היא ענתה מופתעת קצת מפרץ ההתרגשות שלי.
אמא של עומר.
"דליה, את יודעת איפה עומר? אני מנסה להשיג אותו כל היום וכל
הזמן עונה לי המשיבון"...
"גם אני לא הצלחתי לתפוס אותו, הוא אמר שיהיה פה בסביבות שש,
לעזור לרן להעביר את הדברים לדירה החדשה, וחשבתי אולי הוא
איתך".
"עכשיו אני מתחילה לדאוג..." עומר הוא סמל האחריות, במיוחד
כשזה נוגע למשפחה שלו, "אולי קרה לו משהו?"
"לא, לא מיה'לה, לא צריך להיכנס להיסטריה, הוא בטח יגיע עוד
מעט ואני אגיד לו להתקשר אליך".
"אוקיי, דליה, תודה. אני אעשה אותו הדבר אם הוא יתקשר אלי".
"בסדר חמודה, ולא לדאוג, טוב?"
"בסדר, ביי".
"נו, אתה רואה?" נזפה בי לין, "אפילו אמא שלו לא לחוצה אז באמת
שאין לך מה לדאוג".
"אולי את צודקת, אני לא יודעת. בכל מקרה את לא תעבירי נושא
עכשיו כשהגענו לחלק המעניין". זה היה החלק בו ההורים שלה תפסו
אותה ואת נער חלומותיה מהתיכון בניסיון חובבני להיפטר
מבתוליהם.

אחר כך....בלאק אאוט.

הסיגריה נגמרה ואיתה גם רצף המחשבות שלי. התחלתי לפחד, פחד
אמיתי משתק כזה. מה קורה איתי? מה קורה עם עומר? מישהו סימם
אותי? אם כן, זה בטח מישהו ממש נחמד אם הוא טרח אחרי זה להביא
אותי עד הבית, ולכסות אותי במיטה.
התקשרתי לדליה.
"דליה? הי....."
"מיה??" היא נשמעה היסטרית לחלוטין, "השארתי לך שלוש הודעות
במזכירה, כבר דאגתי לך!! מה קורה? איפה אתם?"
"אתם?.." הראש התחיל לדפוק לי, הרקות פעמו בחוזקה. "רק אני פה,
אני לא יודעת איפה עומר..."
דליה התחילה לבכות, ובקושי הצלחתי להבין מה היא אומרת "כל כך
קיוויתי שהוא איתך...שקרה איזה משהו ולא יכולתם
להתקשר...מאתמול אחרי הצהריים לא שמענו ממנו, הוא לא עונה בבית
ולא בנייד. ניסינו גם כמה חברים שלו וגם הם אמרו שלא הצליחו
לתפוס אותו"
דמעות החלו זולגות על לחיי. "דליה, אני לא יודעת מה קורה,
התעוררתי עכשיו ואין לי מושג מה קרה מאז אתמול, אני לא זוכרת
כלום....".
"טוב, מיה'לה" בקולה של דליה ניכר טון החלטי יותר "אני מתקשרת
למשטרה, אני חושבת שהכי טוב שתישארי בבית למקרה שהוא יגיע או
ייצור איתך קשר, ואנחנו נדבר מאוחר יותר".
"בסדר...." מלמלתי וניתקנו את השיחה.
כשצופים בסרט הוליוודי ממוצע, תוך דקה מבינים שיש כאן איזו
התרחשות מסתורית, אבל בחיים זה לא ככה. בחיים כשחבר שלך לא
מתקשר אליך כמה שעות את תחשבי על כל האופציות בעולם ולא על
האפשרות שפושעים חטפו אותו או שהוא בעצם ביגמיסט שנסע לשהות
קצת בכפר עם אשתו השנייה. בחיים המציאותיים שלנו יש הסבר לכל
דבר, הרי אם הכול היה כל כך ארעי ויכול כך סתם להיעלם פתאום,
איך היינו מסוגלים לחיות בשגרה מסוימת או להסתמך על האנשים
והמקומות בחיינו?
לא הצלחתי להבין מה אני מרגישה. מצד אחד עוד הייתי מאוד
מבולבלת - בכל זאת איכשהו איבדתי יום וקצת מהחיים שלי - וכאב
הראש שלי רק התגבר והתגבר גרם לי לתחושת חוסר אונים, ומצד שני
הכאב הכי חד שהרגשתי בחיי התחיל להתפשט לי בגוף ובלב...יכול
להיות שאיבדתי גם את עומר?
פתאום הבנתי, באיחור משהו, שלין יכולה לעזור לי בפתרון הבלגן
הזה. היא הייתה האדם האחרון אותו ראיתי, ומי יודע בכלל מה קורה
איתה. בידיים רועדות הרמתי את השפופרת וחייגתי את המספר שלה.
הלב שלי דפק כמו משוגע. בן זוגה יאיר ענה, "אהלן מיה...היא
ישנה. אין לי מושג ממתי, אבל אתמול כשחזרתי הביתה בערב, דווקא
לא מאוחר, היא כבר ישנה. חשבתי להעיר אותה כי זה נראה לי קצת
מוזר, זה כבר יותר מעשרים וארבע שעות, אבל החלטתי לחכות שהיא
תתעורר לבד. אולי הגוף שלה זקוק למנוחה".
ביקשתי ממנו למסור לה שתתקשר אלי תיכף ומיד כשהיא קמה וניתקנו
את השיחה.
לא רציתי להישאר עם עצמי לבד, פחדתי מהמחשבות שלי, אבל גם לא
יכולתי לחשוב על אף אדם אחר שאתו ארצה להיות - מי יוכל להבין
מה עובר עלי עכשיו? חוץ מזה רציתי להיות בבית למקרה שעומר
ייצור קשר.
הסתכלתי בזר הפרחים הענק שקיבלתי מהאלמוני לפני יומיים (ואולי
זו אלמונית?), המים נהיו קצת עכורים.
התקשרתי לאמא שלי, סיפרתי לה בקצרה מה קרה וקורה, וביקשתי
שתבוא להיות איתי. בכל זאת, אמא זו אמא.
אחרי שתי סיגריות אמא שלי הגיעה. פתחתי את הדלת בדמעות ונפלתי
אל זרועותיה, כל כך הייתי זקוקה לחיבוק מנחם. "אל תדאגי מתוקה
שלי, יהיה בסדר, אני מבטיחה" היא אמרה.
אמא הכינה לי סנדוויץ' עם שוקולד - תרופת הסבתא שלה לכל בעיה -
פיסית או נפשית, אבל לא הייתי מסוגלת להכניס שום דבר לפה, הרעב
היה הדבר האחרון שהטריד אותי. ישבנו שתינו בדממה בסלון, לא היה
כאן מקום לשיחות חולין ולא ידענו מה לומר.
אחרי כחצי שעה, שהרגישה כמו יומיים, הטלפון צלצל. הלב שלי צנח,
אבל זו הייתה לין. מסתבר שהיא כמוני התעוררה מבלי שהיה לה מושג
איך הגיעה הביתה. סיפרתי לה על עומר והיא אמרה שהיא מגיעה מיד.
כשפתחתי את הדלת היא עמדה שם עם יאיר ונראתה מטושטשת. היא מיד
ניגשה לחבק אותי ועמדנו לנו שם מחובקות חזק חזק דקות ארוכות.
אמא שלי הכינה לכולם שתייה עם עוגיות, ואני ולין התחלנו לשחזר
את הפגישה שלנו בבית הקפה. הסתבר שהזיכרון של שתינו הגיע עד
אותה הנקודה בערך, לין זכרה עוד פרטים קצת יותר מאוחרים, אבל
הם לא היו משמעותיים. שתינו הסכמנו שהדבר היחיד שיכול היה
להיראות אולי תמוה מעט היה הבחורה מהפינה שהסתכלה עלינו. לין
הציעה שנתקשר לבית הקפה, וכיוון שכאב הראש שלי רק התגבר בזמן
שעבר, הוחלט שהיא תדבר.
"שלום, מדברת לין, זה אולי יישמע קצת מוזר אבל אני וחברתי
ישבנו אצלכם אתמול אחר הצהריים ותהיתי אם נמצא שם אולי מישהו
שעבד במשמרת הזו שאוכל לדבר איתו"..."לא, לא איבדנו שום דבר,
אני פשוט צריכה לדבר עם מישהו שם".אחרי שתיקה קצרה מישהו אחר
ענה לטלפון. לין הסבירה בקצרה את המצב. "אתה זוכר אולי מתי
הלכנו, אם היו איתנו עוד אנשים?....מה זאת אומרת הבחור שישב
איתנו? א-הא..כן...אתה זוכר איך הוא נראה? אני מבינה... בסדר,
תודה רבה לך" לין הביטה בי מודאגת.
"נו?" יאיר ואמא שלי שאלו בו זמנית, אני לא הייתי מסוגלת
להוציא הגה.
"הוא אומר שעוד כשישבנו הצטרף אלינו עוד בחור ונראה שאתם הייתם
יחד, הוא אמר שהיה לו קעקוע של סוסון ים על הזרוע..."
"עומר...?"
"כן, כנראה....והוא אומר שהבחורה שישבה בפינה הצטרפה אלינו
לשולחן וכולנו עזבנו יחד את המקום. אנחנו חיכינו בכניסה והיא
הגיעה עם רכב ונכנסנו פנימה....".
הסתכלתי על אמא שלי, דמעות החלו זולגות מעיניה, ככה זה כשמשהו
קורה לבת שלך.
יאיר חיבק את לין.
"בואו נחשוב בהיגיון" אמרתי. "שתינו הגענו הביתה, ועומר לא.
הבחורה הזו יכלה לגלות את הכתובות שלנו ממסמכים בארנק."
"אז למה היא לא החזירה גם את עומר הביתה?".
"אני לא יודעת...", ניסיתי בכל כוחי להתמקד ולחשוב בהגיון.
הבעיה הייתה שלא הייתי בטוחה שאני רוצה לגלות את התשובה.

השעה הייתה כמעט שתיים בלילה. ישבנו שם כולנו, מתוחים, מבלי
לדבר. אמא שלי ויאיר כבר היו מאוד עייפים ונמנמו קצת בספה, אני
ולין היינו ערניות מאוד אחרי השינה הארוכה.
לין התיישבה לידי והניחה את זרועה על כתפי. החלטנו, בפעם
השלישית, לנסות ולשחזר את שארע.
ישבנו בבית הקפה, הבחורה הסתכלה עלינו... ניסיתי לחשוב אם היא
מוכרת לי מאיזשהו מקום, אבל לא, לא הכרתי אותה.
"רגע..." העיניים של לין נדלקו פתאום מתוך הארשת המהורהרת בה
היא הייתה שרויה, "אני חושבת שאני מתחילה להיזכר...עומר כן
התקשר אליך, הוא אמר שמישהו חתך לו את הצמיגים של האוטו והוא
היה צריך להזמין גרר ואחר כך הוא היה כמה שעות בפנצ'ריה...."
"זה לא מסביר למה לא הצלחתי להשיג אותו כל היום..."
"חכי, הוא אמר שנשבר לו הטלפון הנייד...ואז שאל איפה את ואמר
שנחכה שם כי הוא בסביבה והוא מגיע". לא הצלחתי להיזכר בדבר.
"ואחר כך?" שאלתי בתקווה.
"אני לא יודעת, הכל מעורפל, אני רואה תמונות בראש אבל אני לא
מצליחה לסדר אותן ברצף הגיוני..."
"קחי את הזמן, ותתרכזי....את תיזכרי".
לין חשבה דקות ארוכות, ולבסוף אמרה שזה לא עובד, היא צריכה
הפסקה ואולי אם תתאמץ פחות זה יגיע, כמו שקרה עכשיו.
הלכתי אל המטבח להעמיד מים בקומקום לסיבוב נוסף של קפה...זה
עומד להיות לילה ארוך.
ישבנו שם עם הקפה, מעשנות סיגריות בשרשרת כאילו זה הדבר היחיד
שנותר לנו להיאחז בו עכשיו.
שלחנו את יאיר ואמא שלי הביתה לישון, שניהם התעקשו להישאר אבל
הסברנו להם שאין שום דבר שהם יכולים לעשות כרגע ועדיף שילכו
לנוח, כי מי יודע מה מצפה לנו מחר.
כשסגרתי את הדלת אחריהם, כאילו נפתח הפקק שעמד לי בגרון עד
עכשיו והדמעות שטפו את כולי. צנחתי אל הרצפה בחוסר אונים ופשוט
בכיתי ובכיתי עד שנגמרו לי הדמעות. לין הייתה אבודה, היא ניסתה
לנחם אותי אבל מהר מאוד הצטרפו אלינו גם דמעותיה, וישבנו לנו
ככה שתינו, על הרצפה הקרה.

לפתע נהיה מבטה של לין דרוך. היא קמה והחלה פוסעת בחדר, קדימה,
אחורה וסביב. הבטתי בה מבלי לומר דבר. אחרי כמה דקות היא פנתה
אלי "אני זוכרת מה קרה".

ניתקתי את שיחת הטלפון עם המשטרה והתקשרתי לדליה ולאמא שלי
לעדכן אותן במתרחש.

הבחורה מהפינה, תום, הייתה ידידה של עומר מהתיכון. אחרי שעומר
הגיע לבית הקפה היא ניגשה אל השולחן שלנו והציגה את עצמה. לין
אמרה שנראה שעומר הרגיש מאוד לא בנוח עם כל העניין, אבל לנו
היא נראתה מאוד נחמדה והצענו לה להצטרף אלינו.
אחרי 10 דקות בערך עומר הזמין חשבון ולין אמרה שיאיר בטח כבר
בבית והציעה שנבוא אליהם. היה באותו ערב איזה משחק כדורגל וכך
עומר ויאיר יוכלו לצפות בו יחד ואני ולין לא נשתעמם. כשיצאנו
נפרדנו מתום ועמדנו להזמין מונית, כי הרכב של עומר נשאר במוסך.
כשתום ראתה שאנחנו מחפשים מונית היא שאלה לאיזה כיוון אנחנו
נוסעים ואמרה שהיא נוסעת באותו הכיוון אז נוכל לתפוס טרמפ
איתה. עומר ניסה לדחות את הצעתה אבל אני קפצתי על ההצעה בשמחה
כדי לשמוע עוד כמה סיפורים על עומר מהתיכון. בדרך היא ספרה
לנו, למורת רוחו של עומר, שכמעט כל חברותיה מהתיכון היו דלוקות
עליו בשלב זה או אחר והוא נהנה לנצל את זה ולהביך אותן בפומבי.
אני אמרתי שזה ממש לא מתאים לעומר שאני מכירה והוא אמר שהיא
ממציאה. באחת הסמטאות הקרובות לביתה של לין תום עצרה בצד. היא
אמרה שהיא שומעת רעשים מוזרים מקדמת הרכב והיא רוצה לצאת
ולבדוק את זה. בזמן שהיא הייתה בחוץ שאלתי את עומר אם היה לו
אתה איזה סיפור לא נעים ובגלל זה הוא מרגיש כל כך לא נוח, הוא
התחיל לענות אבל אז תום חזרה עם אקדח והורתה לנו לצאת מהרכב.
אני ולין היינו בהיסטריה ולין שאלה את תום מה קורה אבל תום לא
ענתה ורק הסתכלה על עומר. עומר בהה באוויר ולא דבר. פניתי אל
תום ושאלתי אותה מה קרה, אם עשינו משהו לא בסדר, היא נפנתה
אלי.
"עומר, החבר שלך, הוא לא מי שאת חושבת שהוא". הסתכלנו עליו
בשאלה אבל הוא המשיך לבהות הרחק משם ושתק. עמדנו שלושתנו על
המדרכה נשענים על הרכב, ותום עמדה מולנו עם האקדח. היה חשוך
וכיוון שזו הייתה סמטה קטנה לא עברו שם אנשים. "בכתה י"א," תום
המשיכה "אני ועומר היינו חברים טובים, אבל זה כל מה שהיה
בינינו. אני תמיד קיוויתי שיהיה בינינו יותר מזה, אבל הוא לא
הראה עניין וגם ידעתי שאם יהיה משהו יימאס לו מהר מאוד ולכן
העדפתי להישאר חברה טובה שלו. ערב אחד כשההורים שלי היו בחו"ל
הזמנתי כמה חברים אלי. היה ערב כייפי, שתינו, עישנו חשיש, שמנו
מוסיקה טובה וצחקנו המון. בסביבות שתיים בבוקר כולם התחילו
להתקפל ואני פחדתי קצת להישאר לבד בבית אז ביקשתי מעומר שיישן
אצלי. אחרי שסידרנו קצת הלכנו לישון - הוא במיטה שלי ואני
במיטה של ההורים שלי. אחרי עשר דקות בערך הוא הופיע בחדר של
ההורים שלי ונכנס למיטה מחויך. שאלתי אותו מה קרה אבל הוא לא
ענה. הוא נשכב לצדי והתחיל ללטף אותי. אמרתי לו שהוא יכול לרדת
מהרעיון הזה כבר עכשיו, אין שום סיכוי שאני אהיה עוד מספר
ברשימה שהוא ערך בגאווה. הוא התחיל להסביר שזה לא ככה, ואני
מיוחדת בשבילו ועוד כהנה וכהנה, אבל זה היה מאוד ברור, מה גם
שהוא עוד היה שיכור ולא נראה שהוא ממש יודע מה הוא עושה. עד
עכשיו הוא לא הראה שום עניין בי ופתאום אני מיוחדת וחשובה לו?
הוא המשיך ללטף אותי והתחיל לנשק אותי בצוואר, ושוב אמרתי לו
שאני לא מעוניינת וניסיתי לקום. הוא החזיק אותי ולא נתן לי
לקום ואמר לי שאני לא צריכה להיות כל כך קשוחה ושהוא יודע מה
אני מרגישה אליו. זה מאוד הביך אותי ורק הכעיס אותי עוד יותר
שהוא משתמש בזה כדי שאסכים לשכב איתו. התרוממתי ואמרתי לו שאני
רוצה שיחזור לבית שלו."
תום החלה דומעת מעט והסתכלה על עומר בעיניים נוצצות וזועמות.
הוא עדיין לא הסתכל עליה, או על אף אחת מאתנו. תום פנתה אלי
שוב. "אם נקצר את הסיפור, מיה, ברגע שבו עומר הבין שאני רצינית
ורוצה שהוא יעוף משם משהו בו השתנה. הוא נהיה מאוד כעוס
ותוקפני. הוא תפס אותי והשכיב אותי על המיטה בחזרה ונשכב מעלי.
אני לא אכנס עכשיו לתיאורים הציוריים אבל החבר שלך אנס אותי.
אני צרחתי שם כמו משוגעת ובכיתי והתחננתי שיפסיק, כמה
התחננתי....הוא שם לי את היד על הפה כדי להשתיק אותי אבל זה
חנק אותי; לא יכולתי לנשום דרך האף בגלל הבכי. לא שכבתי עם אף
אחד לפני זה והוא ידע את זה אבל אפילו לא ניסה להיות עדין
איתי, הוא הכאיב לי כמו שלא הכאיבו לי בחיים. נראה שככל שיותר
כאב לי הוא נהנה יותר."
הדמעות של תום כבר הפכו לבכי. אני ולין היינו המומות. "עומר?"
ניסיתי להחזיר אותו אלינו, "יש כאן איזו אי הבנה נכון?"..."שום
אי הבנה!" תום צרחה "הוא אנס אותי!". "את חושבת שאני אנס?"
עומר שאל אותי בשקט. "לא, אבל...אולי תספר את הצד שלך?".
"אין לו שום צד לספר" תום נרגעה בינתיים וקור הרוח חזר אליה.
"מיה, לא נראה לי שזה זמן טוב להתווכח סביב הנושא הזה" עומר
החווה בראשו אל האקדח שבידיה של תום.
"נכון מאוד" אמרה תום, "זה באמת לא זמן מתאים, אבל אני לא
יודעת מתי יהיה זמן מתאים עומר. אתה מבין," היא פנתה אליו אבל
התקשתה להישיר אליו מבט "מאז היום הזה החיים שלי נהרסו. אתה
הרסת לי את החיים. אז לקח לי קצת זמן לקחת את עצמי בידיים, אבל
עשיתי את זה, והיום הגיע תורך. היום החיים שלך יהרסו".
"למה את מתכוונת?" לין שאלה בקול רועד. "לכן אין מה לדאוג" היא
ענתה, "זו לא אשמתכן".
תום ניגשה אל האוטו והוציאה בקבוק גדול של מים ובקבוקון קטן.
היא פתחה את הבקבוקון הקטן ושפכה את תכולתו אל תוך הבקבוק
הגדול וערבבה היטב. היא הגישה ללין את הבקבוק. "כל אחד מכם
ישתה עכשיו שליש מהבקבוק הזה" היא הורתה. "מה זה?" שאלתי. "אל
תדאגי", תום דיברה אלי בקול רך "זה לא מסוכן". לין סירבה לשתות
מהבקבוק אבל תום הזכירה לה שהאקדח אצלה ולכן היא תעשה מה שהיא
אומרת. אחרי שלין שתתה היא העבירה את הבקבוק לעומר ואני נותרתי
אחרונה. כשהבקבוק הגיע אלי הוא היה מלא עד כדי מחציתו ותום
התעקשה שאשתה הכל.

בשבע בבוקר הטלפון צלצל. הוא הקפיץ מתנומה קלה בכורסה. לין,
שנרדמה לידי - ביקשתי ממנה שתישאר אצלי הלילה - התעוררה גם
היא.
"מיה? זו דליה..." בכלל לא זיהיתי את הקול שלה, הוא היה צרוד
מאוד וחנוק, "הגיעו לכאן מהמשטרה. מצאו את עומר באיזו דירה
במרכז תל אביב... תום ירתה בעצמה, הגופה שלה נמצאה על הרצפה
בחדר השינה שם... ועומר... עומר היה כבול למיטה עירום... עם...
חתכים עמוקים על כל הגוף שלו... הוא מת."