זו הייתה שעת ערב מאוחרת, ומלאכים רבים הסתובבו נסערים בגן
העדן והתלחששו לגבי משהו מאוד מוזר שקרה שם. למלאך מלכיאל,
שחזר באיחור מהסיור הקבוע שלו בכדור הארץ, לא היה מושג על מה
שהתרחש. הוא הביט בפליאה בהמוני המלאכים שדיברו בהתרגשות ונראו
נסערים למדי.
מלכיאל ראה את חברו הטוב, שאלתיאל, עובר לידו כשמבט קודר על
פניו.
"אמור לי, שאלתיאל, האם קרה משהו חריג בזמן שלא הייתי כאן?"
הוא שאל אותו.
"אההה.. דבר שכזה לא קרה כאן מאז בריאת העולם!" לחש שאלתיאל
ונענע בראשו בעצב. "מדובר במלאך לביאור."
"מה בדבר המלאך לביאור?" שאל מלכיאל בעניין.
"אהה.. זה נורא.. נורא ואיום!" קרא שאלתיאל וטלטל את ראשו שוב
ושוב, "המלאך לביאור.. הלך לו והתאהב בבת אנוש!"
"בבת אנוש?" קרא מלכיאל בפליאה. "אבל.. מה בדבר החוק האוסר על
יחסים בין בני אנוש למלאכים?"
"הוו.. אל תשאל.. המלאך מלכיצדק רותח מזעם. אני לא זוכר עוד
פעם שהוא יצא כך משלוותו!"
המלאך מלכיצדק היה המלאך הזקן ביותר בגן העדן. מסיבה זו
התייחסו אליו כל המלאכים כמנהיגם והוא היה זה ששמר שהמלאכים לא
יפרו את חוקי השמיים. למרות שבדרך כלל לא היה בכך צורך, כי
מלאכים מטבעם הם שומרי חוק. רוב המלאכים, בכל אופן.
"האם מלכיצדק אסר על לביאור להתראות עם אותה בת אנוש?" המשיך
מלכיאל לשאול בעניין.
"הוו, כמובן, כמובן! הרי זה לא ייתכן וגם לא הגיוני! שמלאך מגן
העדן ובת אנוש יתאהבו.. שערורייה! שערורייה!" קרא שאלתיאל ורעד
כולו מהתרגשות.
מלכיאל לא הסכים עם שאלתיאל. לדעתו החוק בדבר יחסים בין בני
אנוש למלאכים היה טיפשי, והוא לא חשב שיש דבר רע בכך שלביאור
התאהב באישה מכדור הארץ. אבל הוא לא אמר דבר על כך לשאלתיאל.
מלאכים אינם מתווכחים לעולם, אפילו כשאינם מסכימים בעניין
כלשהו.

לביאור היה מאושר. מעולם לא הרגיש מאושר כל כך קודם לכן. הוא
לא אהב את האחידות שבגן העדן, לא אהב את החוקים הנוקשים, לא
אהב את המשימות שהוטלו עליהם ובאופן כללי לא אהב להיות מלאך.
חלומו הגדול היה להיות אחד מבני כדור הארץ, להיות אדם.. ומאז
שפגש את אודליה, רצון זה רק התגבר.
אודליה הייתה בת אנוש, ויפה יותר מכל מלאך.. היה לה שיער שחור
כעורב, שגלש עד למותניה, עיניים כחולות גדולות ונהדרות, עור
צחור וחלק ושפתיים אדומות ומתוקות.. לביאור לא יכל שלא לחייך
כשחשב עליה, ועל הקשר המיוחד כל כך שנרקם ביניהם.
בעצם, לביאור בכלל לא היה אמור לפגוש את אודליה. מלאכים לא
אמורים להיות בקשר עם בני אדם. אבל לביאור לא היה ככל המלאכים:
לביאור אהב למרוד. הוא חמק לכדור הארץ בכל עת שיכל, ואהב
להיבלע בין ים האנשים שצעדו ברחובות הערים. לביאור, כמו כל
מלאך, לא נראה שונה מאדם רגיל. ההבדל החיצוני היחיד בינו לבין
כל בן אנוש אחר היה ההילה שזהרה סביבו. הילה חזקה מאוד, שלא
נראתה לעיני אדם מהסיבה הפשוטה שרק מלאך יכול להבחין בהילה של
מלאך אחר.
ובאחד הסיורים האלו הוא פגש את אודליה, יפה כל כך בין כל
האנשים, וגם.. עצובה כל כך.
לביאור אף פעם לא הבין מדוע אודליה עצובה כל כך כל הזמן, אבל
הוא מעולם לא טרח להתעמק בכך. הקשר שנרקם ביניהם היה יפה ועמוק
והוא ידע שאף אחד, אפילו לא המלאך מלכיצדק הגדול, לא יוכל לקחת
ממנו את האהבה העצומה שחש לאודליה.
הוא ידע שגם אודליה אוהבת אותו. אודליה ידעה שהוא מלאך. הוא לא
ניסה כלל להסתיר זאת ממנה. להיפך - הוא רצה שהיא תדע עליו הכל.
אודליה, לעומתו, לא אהבה לחשוף את עצמה. אלמלא האהבה העצומה
שחש אליה, ייתכן שהיה מבחין במשהו מוזר בהתנהגותה. למעשה, לא
ידע לביאור דבר על אודליה. אבל האהבה עיוורה את עיניו ולא
הניחה לו להבחין בפרטים שוליים שכאלו.
ואז גילה מלכיצדק את דבר הרומן האסור. כמובן שהעניין עורר סערה
עצומה בקרב המלאכים, שכמעט כולם התנגדו למעשה הנורא הזה. אבל
לביאור לא היה מלאך שמוותר בקלות. והוא נלחם ונלחם עד שמלכיצדק
הסכים לשמוע את מה שיש לו לומר ולנסות יחד להגיע לפתרון.
הפגישה בין לביאור למלכיצדק לא הייתה קלה. אמנם מלכיצדק כבר
נרגע מזעמו הראשוני, אך עדיין היו לו חששות בנוגע לקשר המוזר
הזה.
"אתה מבין, אדוני, אני באמת אוהב את אודליה, והיא אוהבת אותי,"
ניסה לביאור לרכך את ליבו של מלכיצדק.
"אתה בוודאי יודע איך זה כשאוהבים. הרי גם לך זה קרה."
מלכיצדק אכן הבין למה לביאור מתכוון. אבל עדיין נותרה בעיית
החוק.
"אתה מבין, אין כל פסול באהבה, אך אהבה בין בן אנוש למלאך אינה
אפשרית," ניסה מלכיצדק להסביר, אך לביאור התפרץ לדבריו: "אני
לא מבין מה הבעיה בקשר בין בת אנוש למלאך! שום דבר רע לא יכול
להיווצר מקשר שכזה!"
"אינך מבין!" קרא מלכיצדק. לביאור הבחין שקולו רועד. "אולי
אינך יודע, אבל אם תמשיך להתראות עם אודליה, אתה תגרום
למותה."
"מה?!" פלט לביאור, לא מבין.
"לא סתם נקבע החוק האוסר קשר בין בן אנוש למלאך! כאשר אדם נחשף
להילה המקיפה את המלאך, הוא אמנם לא רואה אותה, אך הוא מסוגל
להרגיש בה. והקרבה הזו  גורמת להיחלשותו ואף יכולה להוביל
למותו, במקרה של קירבה בתדירות גבוהה מידי. האם אתה מעוניין
לגרום למותה של אודליה?"
לביאור הרהר בדבר. הוא לא היה מודע לסכנה שנשקפה לאודליה,
וכשחשב על פגישותיהם הרבות הרגיש שליבו נחמץ. הוא גרם כל כך
הרבה נזק לאודליה מבלי שהרגיש בכך! ומה אם לא יוכל לראות אותה
יותר לעולם?!
"כלומר.. שאין כל תקווה?.." פלט לביאור לבסוף.
"יש רק תקווה אחת," לחש מלכיצדק, ולביאור הזדקף.
"התקווה היחידה היא שתהפוך לבן אנוש."
לביאור הרגיש הקלה עצומה מתפשטת בגופו. להפוך לבן אנוש?! הרי
זהו חלומו הנסתר מאז שנולד! וחייו של לביאור לא היו קצרים:
למעשה, הוא היה בן 487, אבל בשביל מלאכים זהו גיל צעיר מאוד.
"אני מוכן!" מיהר לביאור להגיד.
"זה לא כל כך פשוט.." נאנח מלכיצדק. "ההפיכה לבן אנוש אינה
פשוטה כל כך. אתה תאבד את ההילה שלך, את הכוחות שלך, וגם.."
"וגם מה?" האיץ בו לביאור, כולו התרגשות.
"ואתה תאבד גם את הרצון לחיות." סיים מלכיצדק, באנחת צער. "זאת
הסיבה שמעט כל כך מלאכים הפכו לבני אדם. ברגע שאתה הופך לאדם,
אתה מאבד כל תקווה, כל רצון לחיים. הסיבה היחידה שאתה חי היא
הסיבה שבשלה הפכת לאדם. ברגע שאתה מאבד את הרצון הזה, אתה הופך
לאדם קודר ונואש. אלו חיים נוראים!"
לביאור נרעד למחשבה על כך. אך הוקל לו  לשמוע שלפחות את האהבה
לאודליה הוא לא יאבד. הוא היה בטוח באהבתו וידע שלעולם לא
יפסיק לאהוב אותה. לפיכך, אין סיבה שיהפוך לאדם שכזה.
"אני מוכן!" חזר לביאור ואמר.
"יש עוד משהו." מיהר מלכיצדק לומר. לביאור נדרך.
"המעבר בין מלאך לאדם הוא בלתי הפיך. לא תוכל לחזור להיות מלאך
אם תהפוך לאדם. רק דבר אחד יכול לבטל את זה. אם תמצא מלאך
שיהיה מוכן להפוך בשבילך לאדם, תוכל לחזור לגן העדן. אך הסיכוי
שזה יקרה קלוש ומרבית המלאכים לא מתקרבים כלל לבני האדם."
"אך מדוע שארצה לחזור להיות מלאך?" הקשה לביאור. "אני אוהב את
אודליה ואני רוצה לחיות איתה לנצח!"
"לנצח.." נאנח מלכיצדק. "לנצח זה הרבה זמן. ואל תשכח שמלאכים
אינם מתים. בני אדם לעומת זאת, כן מתים. וכך יהיה גם עם אודליה
שלך."
"ואם אהפוך לאדם, האם גם אני אמות, בסופו של דבר?" שאל
לביאור.
"לא!" אמר מלכיצדק בהחלטיות. "מלאכים אינם מתים. גם לא בתור
בני אדם. ולכן הבעיה שלך כל כך מסובכת, כי עם מותה של אודליה
תישאר בודד ועצוב עד שיבוא מלאך שיתחלף איתך. וזה, כמדומני, לא
יקרה. לא באלף הנוכחי, בכל אופן."
לביאור חשש מכל הדברים האלו. לרגע חשב אולי לוותר על כל
העניין. אך מראה פניה המיוסרות והמדהימות של אודליה השכיח ממנו
מיד את כל הקשיים והוא לא היסס לרגע כשאמר, בפעם השלישית: "אני
מוכן."

לביאור הרגיש מוזר. הוא הרגיש קלילות שלא הרגיש מימיו. מעולם
לא תיאר לעצמו שהסרת ההילה תגרום לשינוי שכזה. אך באותה מידה
שהרגיש קלילות פיזית, הרגיש כמה ליבו כבד עליו.
מלכיצדק צדק: עם הפיכתו לאדם איבד לביאור כל תקווה לחיים. לרגע
לא זכר מדוע רצה להיות אדם, והדבר היחיד שרצה היה ליפול על
ברכיו ולפרוץ בבכי מר, אך זיכרון פניה של אודליה גרם לו לחייך.

לפתע הוא פרץ בצחוק מטורף.
"אודליה!!" הוא צעק כמו משוגע, ורץ ברחובות העיר אל עבר ביתה.
"אודליה!!! אני כאן! אני אדם חופשי! אודליההההה!"
אך המראה שראה בכניסה לביתה של אודליה עצר בעדו מלזנק אל
זרועותיה.
אודליה נראתה שונה.. חיוך ענקי היה פרוש על פניה, והילה זוהרת
חגה סביבה. כשהבחינה בלביאור, היא נופפה אליו באושר וקראה אליו
"תודה!"
לביאור מצמץ. אודליה נעלמה.
ואז הוא הבין: אודליה לא באמת אהבה אותו. אודליה הייתה מלאכית
שהפכה לאישה מסיבה כלשהי, ואיבדה את אותו הדבר שנתן לה רצון
לחיים. זאת הסיבה לכך שהייתה תמיד כל כך עצובה. אבל עכשיו,
עכשיו לביאור הפך לאדם בשבילה, והיא חזרה לגן העדן. ולביאור?
הוא נשאר לבד.
לביאור הרגיש איך התקווה נוטשת אותו לאט לאט, והייאוש השתלט
עליו לחלוטין.
הוא רצה לבכות, אבל מלאכים אינם בוכים. אפילו לא מלאכים שהפכו
לבני אדם.