לסיוון תמיד הייתה בעיה קטנה גדולה, שמנעה מהחיים שלה להיות
מאושרים באמת. לבעיה הזאת היה שם מאוד מוגדר:  קנאה.

סיוון תמיד קינאה. וזה בכלל לא היה חשוב אם הייתה סיבה או לא.
היא יכלה לקנא במישהו שקיבל יותר ממנה במבחן, או לשנוא מישהי
רק בגלל  שהיא נראית טוב יותר. או לריב עם כל אחת שמעיזה לדבר
עם החבר שלה. ועל זה הסיפור הזה, בעצם.
סיוון מאוד אהבה את אביב. מאוד. אבל את הידידות של אביב סיוון
לא אהבה. ליתר דיוק, סיוון שנאה את הידידות של אביב. והיא גם
אמרה לו את זה. לפחות פעם ביום.
"עם מי אתה מדבר..?" היא הייתה מנדנדת בכל פעם שראתה אותו
מחזיק את הפלאפון שלו ביד. "ספיר? מי זאת ספיר? למה אני לא
מכירה אותה?"
"סיוון.. ספיר היא בסך הכל אחת שאני נותן לה שיעורים פרטיים
באנגלית.." מנסה אביב להסביר, וסיוון שותקת. היא לא מאמינה לו.
בראשה כבר מתרוצצות תיאוריות שונות ומשונות לגבי כל הדברים
שיכולים אביב וספיר לעשות בזמן שהוא מלמד אותה למבחן באנגלית.
העובדה שספיר הייתה בת 11 לא גרמה לה לשנות את דעתה. אחרי הכל,
בימינו בנות מתפתחות מאוד מהר.
היא לא הרשתה לאביב לצאת לשום מקום בלעדיה. תמיד חשבה ש"לצאת
עם חברים" זה בעצם אליבי לפגישה עם איזו מישהי יפה, יותר יפה
ממנה ויותר מוצלחת. היא הייתה באה איתו לכל מקום. לא עזבה אותו
לרגע. אף פעם לא הייתה רגועה באמת. עם כל אהבתה לאביב, לא יכלה
לבטוח בו לגמרי ולהיות בטוחה שהוא לא בוגד בה.

אף אחד לא הבין איך אביב מסוגל להישאר עם סיוון. כל החברים שלו
יעצו לו להעיף אותה לכל הרוחות, ומהר. אבל אביב לא הקשיב. אולי
התרגל לשגעונות שלה, אולי אהב אותה. אף אחד לא ידע בבירור ואף
אחד גם לא ידע, כי אביב מת הרבה לפני שהייתה לו הזדמנות לדבר
על זה.
סיוון לא ידעה שאביב נהרג כשזה קרה. היא בדיוק התכוונה ללכת
אליו כדי לוודא שהוא לא נמצא עם  איזו בת במקרה. אבל היא שמה
לב שמשהו מוזר כשהיא ראתה כל כך הרבה מכוניות חונות מול הבית,
ואת נועה מהשיכבה שלהם יוצאת משם בוכה.
"מה קרה?!" שאלה סיוון, רועדת כולה.
עברו לפחות 5 דקות עד שנועה הצליחה לדבר.
"אביב." היא מלמלה בקושי. "פיגוע."
"הוא בבית חולים?" סיוון ידעה שלא, אבל היא בכל זאת שאלה.
"לא.." נחנקה נועה. היא הסתכלה על סיוון בבעתה, ואז רצה משם.

סיוון עמדה שם. עוד כמה דקות טובות עברו עד שעיכלה את מה שנועה
אמרה. ורק אז היא התחילה לבכות. אחרי זה היא נכנסה לבית,
וחיבקה את אמא של אביב. ואת אבא שלו. ואת אחותו הקטנה. היא
נשארה שם המון זמן. בסופו של דבר היא הלכה הביתה.

עברו הרבה ימים עד שסיוון הצליחה לעכל לחלוטין את מותו של
אביב. פתאום היא נזכרה בכל כך הרבה מקרים שהתנהגה איתו
בקטנוניות והוציאה אותו מדעתו עם הקנאה הזאת שלה. והקנאה הזאת
שלה.. כמה שהיחסים שלהם היו יכולים להיות יפים בלעדיה. אבל
עכשיו זה כבר לא משנה, כי אביב מת, וכבר לא תהיה לה הזדמנות
לכפר על חטאיה.
"אביב.." היא חשבה יום אחד בעת ששכבה בלילה במיטה, "אם אי שם
בשמיים, אתה  שומע אותי, אז סליחה. אני כל כך מצטערת שהייתי
כזאת. אם רק היית כאן.. עכשיו.. לא היה אכפת לי עם כמה בנות
היית מדבר. העיקר שהיית כאן איתי.. אני כל כך מצטערת על איך
שהייתי, אביב.. תמיד חשבתי שאם אשמור עליך קרוב אלי אתה לא תלך
לעולם.. אבל עובדה שהלכת.. אביב, אני כל כך מתגעגעת.."

אחר כך היא בכתה במשך שעות. היא כמעט ונרדמה, אך לפתע הטרידה
מחשבה פתאומית את מוחה:

"מה נועה עשתה אצלו בבית באותו היום?! אולי היה ביניהם
משהו?.."