החיים כאן נורא מייאשים, בעיקר כשאתה עוד ילד וקצת מתקשה
להחליט מה אתה רוצה לעשות עם החיים שלך. אתה רוצה לרחם על
עצמך, על העניין הזה של בית ספר, של מערכות יחסים עם הורים, או
חברים, או סתם אנשים שקשה להגדיר מה הקשר שלך אליהם. איפה
בדיוק עובר הגבול בין ילד ישראלי לילד אמריקאי לדוגמא? אולי
במילה פרופורציות, אתה תמיד נאלץ להזכיר לעצמך שהדשא של השכן
מצהיב יותר, אבל שני בלוקים ממך תמיד יהיה מישהו עם דשא הרבה
יותר ירוק ותרגיש, שמאושר אתה לא ממש.
מתוך מערבולת הרגשות שעוברת לך בראש, וזה לא משנה אם האירוע
המקשר ביניהן הוא פיגוע שהתרחש או העובדה שקיבלת 38 במבחן
במתמטיקה, אתה מגיע למסקנה שהדבר היחיד שנשאר, הוא כבר לא עצב
ולא שנאה ולא רחמים עצמיים, פשוט מאוד ייאוש, מהכל, רצון לברוח
ולא לחזור. זאת תהיה צביעות להגיד שרע לי, או שאני סובל, זאת
תהיה צביעות להגיד שאני מאושר, שאני שמח עד השמיים. הדבר היחיד
שמשותף לכל האנשים הוא הייאוש הנהדר הזה. לא צריך להיות מיוחד
כדי להרגיש מיואש בזמן האחרון. מיואש מלשמוע מוסיקה שמייאשת,
של אנשים מיואשים שהיו מספיק מיואשים כדי לעשות מוסיקה כזמו
מיואשת.
מיואש מהחברה, מיואש מאנשים, מיואש מההורים מהחברים מהמורים
מהשכנים מהאנשים הרחוקים שאני מתגעגע אליהם, מיואש מעצמי.
מיואש מהפיצוצים מהיריות מהמכות מההתאבדויות מהתאונות מהאבטלה
מהעוני מיואש מהפוליטיקה, מיואש מלכתוב על זה ולדבר על זה
ולקרוא על זה ולשמוע על זה.
כואב לי הראש, לחיות כאן, וכשאני אומר כאן אני לא מנסה לשחרר
אמירה פוליטית. זה לא זה. זה משהו הרבה יותר בסיסי. כואב
לאנשים הראש, מכל הרעש שמסביבם, מכל הצעקות והמכות, נמאס מכל
השנאה, ואני לא מדבר עכשיו על דברים גדולים, אני מדבר על שני
ילדים שהולכים מכות רצח בהפסקה ביום הזיכרון לרבין אחרי ששטפו
להם את המוח בסיפורים כנגד שנאה. הרי לא צריך מחבל שיורה על
מתפללים בשביל להרוג מישהו, מספיק לרסס גרפיטי על קיר בבית
ספר.
אני מרגיש מיואש, אני עייף אבל לא מסוגל לישון, אני לא רוצה
לעשות כלום אבל אם זאת השיעמום גדול עליי ואני מחפש תעסוקה
שהיא בטווח יד, מה שאני בדרך כלל לא מוצא, ומגלה שאני מעביר את
הזמן בניסיון לגלות כיצד להעביר את הזמן. החוט היחיד שמקשר בין
החיים המסוגרים שלי לחייהם של אחרים הוא הייאוש הזה, שכל כך
מורגש באוויר. באוויר המזוהם של תל אביב, שעשן של מכוניות ממלא
אותו במחנק נוראי.
מיואשים, מיואשים מלקרוא כמה אני מיואש? |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.