זהר שכבה בתחתונים סגולים על המיטה כשכפות הרגליים שלה מחוץ
למיטה וכשהוא נכנס לחדר החיוך השמח שלה קפץ לו מול הפנים והוא
ידע את מה שרק אנשים שראו את זהר מחייכת מאושר מושלם, כמו שהיא
חייכה עכשיו יודעים: לזהר יש כנפיים. הן עדינות ושקופות ואין
להן שום מטרה חוץ מלעשות אותה ליותר מיוחדת ממה שהיא גם
בלעדיהן.

"תתלבשי, את תהיי חולה". היא התיישבה מזרחית והתחילה לקרוא
מתוך עמודי העיתון הגדולים "במיטה, אתה מעדיף להיות א. השולט
ב. הנשלט. ג. תלוי מתי ד. לא משנה לי?".
"מה את קוראת?"
"שאלון מיניות או משהו כזה. נו?" היא חייכה.
"תתלבשי"
"בסדר" היא נישקה לו את האף וקמה לגנוב לו חולצה מהארון.

הם קבעו להפגש בים והוא ידע שהוא כבר מאחר אז הוא עמד בכניסה
לחוף וחיפש אותה. היא יצאה מהמים כשכל טיפה שנדבקה לה לגוף
ניצנצה כאילו הייתה מורכבת מאבק כוכבים ולא ממימן וחמצן. היא
ראתה אותו מרחוק וחייכה אליו אבל זה לא היה החיוך הרגיל שלה,
היא התגמדה, נעשתה פחות ממה שהיא הייתה פעם בחודשים האחרונים,
דעכה לאט לאט כדי להתאים לו .

ככל שעבר הזמן תחושת המועקה שהייתה לו מהזמן שבילה איתה
התחזקה. הוא לא יכל יותר לראות את כל הדברים המיוחדים שבה בגלל
שהם גרמו לו להרגיש נחות ממנה. ככל שהוא התעצב יותר היא הפכה
יותר ויותר דומה לאחרות. החיוכים שלה קטנו, האושר שלה הצטמצם
וכל מה שהפך אותה למיוחדת דעך לאט.

תוך כמה חודשים היא כבר הייתה פחות או יותר כמו כולם. כמו כולם
ולבד. היא הפכה להיות רגילה, והוא לא אהב רגיל אז הוא עזב
אותה. עכשיו, לפעמים, כשהיא יוצאת ממים מחייכת, אפשר לראות
טיפות מנצנצות על שרידים של מה שהיו פעם הכנפיים שלה.