[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שפתיים מדממות
/
חלום או מציאות

ישבנו מתחת לבניין הענקי, חבורה של בני נוער מתרגשים. "נו, אז
מי ינצח, הא?". כולנו התחלנו להתלהם, כול אחד ותשובתו. "ברור
שהכתה שלנו!!" כול אחד צעק. ככה ישבנו ספק עומדים להרוג אחד את
השני מהתרגשות ספק רגועים. "לעלות למעלה" הכרוז צעק. כולנו
רצנו כמו עדר מטורף שנס מטורפו למעלה מעלה לעבר הקומה החמישית.
כול הבי"ס כבר היה ישוב בכיסאות פלסטיק עלובים שהתקציב לא אפשר
יותר מכך. "ברוכים הבאים לתחרות השנתית בין כול תלמידי שכבת
ט'!", כולנו התחלנו לצעוק את שמות כיתותינו. תחשבו לרגע שאתם
יושבים במקום שלי, מפה היה אפשר לראות את הכל. כל הנציגים עמדו
על הבמה המוגבהת מחכים לתורם להוכיח עצמם בפניי כל יושבי
האולם. הקירות לבנים, ספק עומדים ליפול, אלפי צעקות ורעשים ואף
לא מורה אחד שיושב באמת במקום אלא מסתובב בין כול העדר ומפריע
למנוחה. "אני מבקשת שקט!!" רעמה שרון, "אני לא מוכנה שתפריעו
לי!", כמה תלמידים יצאו החוצה מתרעמים על גורלם להיות "אסירים"
מחוץ לאולם עקב הפרעה. המורה סימנה לשרון "הכול בסדר, תתחילי".
ככה ישבנו מחזיקים אצבעות בזמן שכל אחד מהנציגים עונה על אחת
משאלות הבילתי אפשריות שיכולות להיות. "דביר", אמרה שרון, "מהי
משמעות החיים?", הילד השתגע, זו שאלה בלתי אפשרית. "אני מחכה
לתשובה", איימה שרון. לאחר דקה או שתיים כשלא נראתה תשובה
באופק פסלה שרון את דביר. "אני מצטערת חמוד למדתם את התשובה
כבר לפני חודשיים". אני זוכרת שסבתא שלי סיפרה לי שפעם בשנת
2002, כשעוד רוב משפחתינו הייתה בין החיים והסיפור עבר מדור
לדור כמו סיפור עממי מופרך, באמת אנשים לא ידעו לענות על השאלה
הזאת. היום אנחנו כבר יודעים כול תשובה, לכול שאלה שעולה
במוחכם. "ירון, האם אלוהים יכול ליצור אבן שהוא עצמו לא יכול
להרוס?". ירון התבלבל, הרי ידוע כי אלוהים כל יכול, לא?. ירון
צעק "אין אלוהים!" כול האולם היה בדממה, "נכון.." חייכה שרון.
גם את זה למדנו כבר מזמן. ככה התחרות נמשכה פה כתה מובילה ושם,
כול אחד עם השאלות שלו ועם ההפתעות. "אנחנו יוצאים להפסקה של
20 דקות" הכריזה שרון. התלמידים ואני בתוכם פרצנו את דלת האולם
החוצה. כל העדר פנה לכיוון אחד ואני, לכשעצמי אמרתי "יאללה
לקחת סיכון, קומה שמינית". הקומה השמינית הינה קומה עם כניסה
מוגבלת, איסור מוחלט לכניסה חוץ מהמורים והמנהל. סיפרו שעינו
שם תלמידים חסרי ישע, שלאט לאט התמעטו תושבי כדור הארץ שם, כול
התלמידים. פחדנו תמיד להכנס לשם, ושלא תחשבו לא נכון, ניסינו
להכנס אבל זה היה חסר טעם. על דלת הכניסה היה רשום בפירוש
"הכניסה לתלמידים אסורה בהחלט, תלמיד שיתפס סופו יהיה מוות"
,
זה לא מעודד, צחקתי לעצמי. פתחתי את הדלת, השומרים לא היו,
חמקתי בזהירות על קצות אצבעותיי לעבר המסדרון, ושם מול עיניי
נגלה הדבר הכי דוחה שראיתי בחיים. בתוך מיכל מים ענק ראיתי
תמנון אדיר בגודלו, רעב, מזיל ריר עם מבט של טרף בעיניים.
נבהלתי, רציתי לברוח, לרוץ החוצה אבל רגלי קפאו. גופי רעד, פיק
ברכיים אחז בי. "שיט מה אני עושה?!" שאלתי את עצמי. "תתפסי את
עצמך בידיים, תחשבי מהר!" שמעתי את קפטן קבוצת הפוטבול אומר
"תחשבי מהר ילדה!". אבל החשיבה לא ממש עזרה לרגליים שלי, גם אז
חטפתי כדור בראש, ועכשיו בטח אני אהיה ארוחת ערב לאיזה יצור
מאיים. "גורל אכזר" אמרתי לעצמי, "הגיע הזמן שלי?". קרן הלייזר
בכיס שלי הייתה מחוסרת כוח חשמל, זה מה שקורה שלא מטעינים את
זה בזמן. היצור התקרב אליי עד שראיתי את לובן עיניו, ואז רגליי
החלו לזוז, רצתי אחוזת אמוק מטורפת לעבר היציאה, מתנגשת
בכלובים עם שלדים, מביטה אחורה לוודא כי גורלי עדיין לא נחרץ
באיזה פה מצחין של מפלצת אדירה. "אמאאאאא!!" זעקתי. כולי רעדתי
ביציאה. לפתע קלטתי אחת מבנות שכבתי עוברת לידי, המפלצת "נקשה"
על הדלת בקול רעמים. "מה קרה" שאלה אותי סיגל. "נכנסתי פנימה,
חייבים לרוץ מפה!". התחלנו לרוץ כשאני מרגישה את האדמה רועדת
מתחתי. "למה לעזאזל נכנסת לשם?!" סיגל צעקה באוזני. "הסקרנות?"
עניתי לה. רצנו מעלה מעלה מחפשות מסתור, הזהרנו את כולם. ילדים
רצו לידינו אחוזי טירוף ופחד, המורים רצו לאזור נידח יותר, בטח
יותר בטחוני, שיפקירו אותנו כמו חיילים פצועים בשטח. "אני לא
רוצה למות!" צעקתי באוזניי סיגל. עלינו במדרגות החירום יותר
גבוה עד שראינו על דלת העלייה "אין עלייה, אזור מסוכן", רציתי
לקפוץ למטה, הכי בטוח. "בואי נעלה במעלית", "מעלית??!" צעקתי
עליה. הבניין התחיל להתמוטט, הזכיר לי משום מה את הטיטאניק
המפורסמת שסבתא שלי סיפרה לי עליה, "אחלה סרט" אמרה. רצנו, לא
שמות לב לזמן, לאנשים, עלינו למעלה. "המעלית הגיעה!", נכנסו
פנימה נדחסות לכמה סנטימטרים של מעלית שהיו שם. "אחרי שהכול
ייגמר אנחנו מגישות תלונה על המעליות האלה". שתינו צחקנו, בטח
מלחץ. המעלית הגיעה עד לקומה ה-12, יצאנו החוצה, מפוחדות
ורועדות. "את יודעת", אמרה סיגל, "בחיים שלי לא תיארתי לעצמי
שאני אתקע איתך במצב כזה, רק זה היה חסר לי, להיות עם חנונית",
וויתרתי לה, החנונית היחידה שהייתה פה זו היא, היא והלחץ שלה
שרק תקעה בי ציפורניים מפחד. "סיגל, בחיים שלי לא חשבתי שאני
אתקע פה עם בחורה ביצ'ית", כול אחד והמזל שלו. כנראה רק יד
הגורל רצתה שאני והיא נתקע ביחד במצב כזה. הבניין בהחלט עמד
לקרוס, האדמה נעה מתחתיי, רוצה לקחת אותי איתה. המפלצת הביטה
מעלינו, וגודלה היה עצום, היא פשוט גדלה בכמה מאות מטרים!. היא
התקרבה, עוד ועוד עומדת לבלוע אותי בחיים. "אני לא אגמור בפה
המצחין שלך!!", בו-ם! שמעתי ירייה, "מה זה היה?!" צעקתי. ראיתי
את שחר לוקח את האקדח שלו, "תרדו משם כבר! אני לא אוכל להחזיק
אותה יותר מידי זמן!" הוא צעק אלינו חזרה. ראיתי את כול תלמידי
הבי"ס שלי אוחזים ברובים שלהם. "סיגל, אז מה? לא רק אנחנו
יכולות להסתדר גם כול הבי"ס". צחקתי. המפלצת הביטה בי בפעם
האחרונה ואז שוב שקעה, ירדה למטה מהבניין, (מי אמר קינג
קונג?), וזעקה את הצעקה האחרונה שלה. "איכס תראי מה קרה... היא
מים", גועל נפש. לא יכלו ליצור הדמיות יותר טובות כנראה אפילו
בשנת 4001.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
משרד הבטחון
קובע כי ספיגת
כדורים מזיקה
לבריאות



זוזו לסטרי,
עתודאי ומשתמט
(יש לי פיצול
אישיות)


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/1/03 18:12
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שפתיים מדממות

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה