הנשימה שלי עוברת לי בכל הגוף, אני מרגישה אותה מהחזה למטה
ולמטה. כמה שהיא יורדת ככה היא נהיית יותר חלשה, רק בחזה, איפה
שהלב- שם היא ממש חזקה. היא כמעט כואבת, אני לא יודעת איך
להסביר אותה. היא חזקה ממני. המגע שלו על העור שלי היה נעים
מדי, נעים מכדי להבין שיום אחד הוא יפסק. הרגשתי אותו יורד
ויורד עוד. הוא לא רצה לעצור. גופי התפתל בתענוג עם כל תא עור
אחד שעבר עליט מגע ידו. חבל שרק אני רואה אותו.
"קארין", הקול הזה כמעט הפיל אותי מהמטה.
מצאתי את עצמי חצי עומדת וחצי עדיין שוכבת על המיטה שלי. השיער
שלי היה פרוע והג'ינס שלי היה פתוח.
"קארין!!!"
"שניה!" אני לא יכולה לצאת ככה, חשבתי.
סגרתי את הג'ינס וניסיתי לסדר את השיער.
"מה קורה לך שם?"
"רגע, רק רגע." יצאתי בזמן שאני מנסה לסדר את עצמי לפני שמישהו
יראה אותי.
"אלוהים! את ניראת כאילו סופת טורנדו עברה עליך." קולה היה מעט
מגחך, מה שנשמע מוזר. לא היה לי מושג מה היא רוצה ממני באמצע
הלילה.
"מה קרה?" שאלתי. רק אחרי כמה רגעים שמתי לב שהקול שלי היה מעט
שקט וצרוד, כאילו שעכשיו התעוררתי משנת חורף של 5 חודשים
לפחות.
"מה קרה? סתם, כבר 8 ועשרה ואת קצת מאחרת." הרגשתי טיפשה,
כאילו היא ממש צוחקת עלי.
"מה? כל כך מאוחר? אבל רק לפני חמש דקות היה חצות וחצי, לא?"
הסתכלתי מסביבי כאילו אני לא מבינה איפה אני. הרגשתי כמו חייזר
שנחת בארץ זרה.
"תסתכלי החוצה!" היא התחילה להשמע עצבנית, "יש אור, זה נראה לך
כמו חצות?"
הסתכלתי עליה, היא נראתה כל כך חסרת סבלנות שזה התחיל להלחיץ
אותי ממש, לא פחדתי להראות חוסר ביטחון.
"לא." אמרתי, והרגשתי את המבוכה העמוקה שבמבטי אליה עוברת בכל
גופי.
"את עוד פעם חולמת." היא אמרה ונשמה עמוקות. היא הביטה בי במבט
של- בחיי את מקרה אבוד.
"מה יהיה? מתי תנחתי על כדור הארץ?"
לא עניתי. אני אפילו לא יודעת לתאר את מה שהרגשתי או את איך
שהבטתי בה. פשות עמדתי שם ולא ידעתי מה לעשות.
"טוב, תעשי לעצמך טובה ותזדרזי." היא אמרה והלכה משם.
הלכתי לחדש שלי להתארגן. אלוהים, לא ידעתי מאיפה הבוקר הזה נחת
עלי. עמדתי מול הראי. הייתי אמורה לחשוב מה ללבוש ומה לעשות עם
השיער, אבל לא הצלחתי לחשוב על כלום. אפילו לא על עצמי. זה לא
היה בשליטתי, כשהרגשתי איך הדמעות שלי שוטפות אותי ולא פוסחות
על שום חלק בי. לא על הגוף ולא בפנים, בעיקר לא הלב. לא יכולתי
להפסיק, לא רציתי להפסיק. אני לא בטוחה, אבל נדמא לי שזה עשה
לי טוב. רק הקול הזה היה יכול להעיר אותי מלשקוע שוב בבועה שלי
ואלוהים יודע מתי לצאת ממנה. ממש כמו שקורה לי תמיד.
"קארין!"
אפילו לא עניתי. נשמתי עמוק, בחיי שהתחשק לי לצרוח. העפתי מבט
אחרון בראי, לא ניראתי לעצמי במצב טוב, אבל יצאתי מהחדר.  
"את צריכה שישמרו עליך, אלוהים יודע מה היה קורה לך במצב אחר."
היא אמרה וסימנה לי שנלך.
יצאנו. כל הדרך הייתי במצב של קפאון פיזי ונפשי. לא זזתי, לא
דברתי, לא חשבתי, לא הרגשתי. העיקר שהוא בא איתי. אהבתי את איך
שהוא נגע בי, את איך שהיה מסתכל בי בשקט, את איך שהיה מדבר אלי
ומקשיב לי, את איך שהיה רק שלי. בגלל שהיה יציר דמיוני אי אפשר
היה לקחת אותו ממני. על זה אהבתי אותו יותר מכל.  
כשירדתי מהמכונית פשוט יצאתי והתעלמתי מה- להתראות- הקר שנשלח
לעברי בצורה די שנויה במחלוקת. מצד אחד נעים, מצד שני קר
ואדיש. אפילו בלי להסתכל אני יודעת איזה מבט היה לה בעיניים.
היא חשבה שאני מוזרה כזאת, שאני מנותקת. אני לא. אני יותר
מחוברת מכולם, בדרך שלי.  
כשהכנסתי לכיתה נחתתי על הכיסא והסתכלתי סביבי. איך שהוא שוב
הייתה לי ת'הרגשת חוסר אונים החברתי הזאתי של 'לאן אני הולכת
עכשיו?' אז פשוט שמתי את הראש על השולחן ונתתי לעצמי לשקוע.
"זה כייף לי נורא" אמרתי לו, "כשאתה פה איתי."
"ברור, אני שלך. הכי טוב לי איתך." הוא ענה לי. רגשתי אותו
עובר בי.
זאת הייתה תשובה כל כך גדולה עד שהיא גרמה לי כאב פיזי.
"יש לך שיער של משי." הוא אמר לי והעביר את ידו על שערי עד
הסוף שלו, למטה. היה לי כל כך טוה שלו הוצאתי מילה.
"את ניראת עצובה."
"לא טוב לי." אמרתי והרגשתי את המבט המבין שנעוץ בי מחמם אותי
בצורה מסתורית נורא. "אני לא בטוחה למה, יש לי אותך. אז למה
דוקר לי שם? למה?"
הוא לא דיבר רק אחז בי חזק, בכל גופי. שמתי את ראשי על כתפו,
היה לי נעים נורא ככה. זה יה מחמם. זה כל מה שהייתי צריכה
עכשיו. מישהו לבכות עליו. במיילא זה היה קורה, רק שאם הוא לא
היה שם זה היה הרבה יותר קשה.
כמה אהבתי אותו אז כמו עכשיו.

פרק 1ו-2 מתוך הסיפור "השראה של רגע הבריאה"
מאת- אני!!!!