כל הזמן שעבדתי שם, לא ידעתי מה זה בעצם היה... זאת אומרת
ידעתי, ידעתי שזאת רק חנות לפיתוח תמונות. חנות פשוטה וקטנה,
שכמוה היו עוד הרבה ברחבי העיר, ובטח ברחבי העולם כולו. למרות
זאת אני אומר שלא ידעתי מה היא הייתה. עכשיו אחרי הכל, אני
יודע בדיוק בערך איפה עבדתי.

אני זוכר שהייתה הפעם ההיא הראשונה שפיתחתי לגמרי לבדי תמונות
של זוג צעיר. בכל התמונות הופיע אותו תינוק קטן, ובכל התמונות
הוא נראה היה בדיוק אותו דבר, בחלק מהתמונות אפילו היה באותה
תנוחה בדיוק, ובאותה זווית... ואני חשבתי, מה הטעם לצלם כל כך
הרבה מאותו דבר בדיוק. הם בזבזו אולי שלושה פילמים שלמים על
התמונות האלה, ועוד איזה פילם וחצי של תמונות של תינוקי עם אמא
או אבא, או שניהם. לא הצלחתי להבין למה שירצו לשלם כל כך הרבה
גם בשביל להגדיל חצי מהתמונות האלה, ולשכפל אותן שוב ושוב,
ועוד הצליחו לבחור איזו תמונה טובה יותר ואיזו טובה פחות...
כולן נראו אותו דבר, וכולן לא היו טובות באופן מדהים פשוט...
הייתי מצפה שאחרי שצילם כל כך הרבה לפחות ירכוש מיומנות, אבל
כל תמונה דמתה לקודמתה ואיכות הצילום שלה נשארה ירודה כל כך.
אני זוכר שהמקרה הרגיז אותי... הרגיז מאוד אפילו, והייתי צריך
להחזיק את עצמי חזק שלא להגיד להם את כל מה שאני חושב עליהם
ועל התינוק הכל כך לא פוטוגני שלהם.

במשך הזמן הגיעו הרבה זוגות צעירים, ומבוגרים, ויחידים בודדים
שצילמו את החתולים שלהם, וכאלה שצילמו את עצמם, וכל כך הרבה
חומר גלם טוב, ואפילו חלק באיכות מעולה, הלך לאיבוד כאשר פותחו
עליו תמונות כאלה, לפחות ככה חשבתי אז. באיזשהו שלב זה הפסיק
להרגיז אותי כל כך, אבל תמיד עדיין עצבן אותי לחשוב על זה,
ובשום אופן לא הצלחתי להבין את השיממון של האנשים האלה.

לעומתם היו באים הרבה פעמים אנשים עם תמונות מעניינות, אחת
אחרי השניה, היו שונות ומרתקות. זוויות צילום מפתיעות של דברים
שראיתי כל כך הרבה פעמים. כמו התמונה הזאת של פינת הרחוב שלי,
שראיתי כמובן הרבה מאוד פעמים, מאחר והייתי הולך דרך שם לעבודה
כל יום, וחזרה כל ערב, ובחורף ובקיץ, ואין ספק שראיתי אותה כבר
מזוויות רבות ושונות, ובכל זאת הייתה התמונה ההיא שצילם ילד
אחד באותה פינת רחוב. הוא צילם את הפינה כשהוא שם את המצלמה
מתחת לחתול שחור, לפחות ככה זה נראה היה לי באותו הזמן. כל
פינת הרחוב הייתה מלאה בפרווה שחורה בתמונה הזאת... נראה לי
שאפילו ראיתי את עצמי עובר שם מבעד לפרווה של החתול בתמונה,
בדרכי לחנות. בכל מקרה שלא יהיה, אני פיתחתי לעצמי עותק של
התמונה הזאת ושמרתי אותה באלבום שלי.

תתפלאו או לא, במשך כל הזמן שעבדתי שם, בניתי לעצמי אלבום שלם
של תמונות, אולי 300 תמונות ואולי יותר, שראיתי ופשוט לא
יכולתי שלא לשכפל לעצמי. כמו התמונה של פינת הרחוב, וכמו תמונה
אחת שצילמה אישה זקנה אחת את בעלה ישן בפיג'מת מיקי מאוס
עתיקה. או תמונה של חוף הים, יותר נכון אולי 30 תמונות של חוף
הים, שפשוט הייתי חייב לקחת לעצמי, ובכל תמונה הים נראה שונה
לגמרי, ובכל זאת דומה לחלוטין.

לפני בערך חודשיים הגיעה נערה צעירה שרצתה לפתח ארבעה פילמים.
בכל התמונות היא צילמה את עצמה, בכל מיני זוויות וצורות
ושיטות. פעם דרך המראה, ופעם בהשתקפות בים, ופעם אחת רק את
הרגליים, ופעם את הפנים, ושאר חלקים בגוף. מלמעלה ומלמטה,
מהצדדים מרחוק ומקרוב, ומכל זווית אפשרית כמעט שצלמה את עצמה.
הייתי חייב לעצמי לדעת למה היא עשתה את זה, כששאלתי היא רק
משכה את כתפיה מעלה, ועשתה פרצוף של סימן שאלה. אמרה, פשוט ככה
הרגשתי. באותו יום הבנתי בערך למה כל האנשים האלה צילמו כל כך
הרבה תמונות גרועות. המשכתי לדבר איתה, וראיתי שהיא מאוד מרוצה
מהתמונות, אפשר להגיד שהיא הייתה ממש מאושרת, מאושרת עד כדי
שקנתה עוד ארבעה פילמים וקיבלה אחד חינם, כי היה מבצע. הבטיחה
שתמשיך לצלם ושתפתח את כל התמונות אצלי. ביקשתי לצלם את התמונה
הראשונה, בסוף צילמתי את התמונה האחרונה. זאת אומרת, כשהיא
חזרה עם כל הפילמים, מלבד אחד, שהיה בתוך המצלמה ונותרה בו
תמונה אחת בלבד. כשפיתחתי את הפילמים האלה ראיתי שבכולם אותה
תמונה בדיוק, זהה לזאת שאני צילמתי אותה. בכל התמונות עומדת
היא, כשידיה על מותניה, אגנה מופנה מעט קדימה, ראשה ושערה מוטה
הצידה. רק הרקע שונה בכל התמונות. הרצף הזה באמת היה תמוהה
בעיני. כששאלתי התברר, שהחליטה שכל תמונה יצלם אותה מישהו אחר.
למה? שוב, משכה בכתפיה, ואמרה, פשוט ככה הרגשתי. את כל התמונות
שלה פיתחתי לעצמי, ושמתי באלבום נפרד, זה היה באמת משהו
מיוחד.

הייתה פעם אחת, שבא אדם זקן אחד לחנות ופיתח תמונות שצילם
בעצמו. תמונה אחת של יונים אוכלות פירורי לחם בכיכר, ואחת של
ברבורים אוכלים פירורי לחם בנהר, ואחת של סנאים אוכלים פירורי
לחם בפארק, ואחת של דגיגים אוכלים פירורי לחם באגם, וצפרדעים,
וציפורים, וחתולים וכלבים ועכברים. ותמונה אחת שלו עצמו אוכל
מעט פירורי לחם ליד שולחן ישן בביתו. ותמונה אחת של פירורי
לחם, סתם ככה מפוזרים לרגליו על הרצפה המעופשת מתחת לשולחן. גם
את התמונות האלה לקחתי לעצמי, באותו אלבום של הנערה המוזרה
ההיא. משום מה היה נראה לי כל האלבום הזה מאוד עצוב, וכל פעם
שהסתכלתי שם בתמונות לא הצלחתי לעצור את הדמעות.

ברור שהיו חלקים מצחיקים, אבל גם הם מאוד עצובים, אפילו שהיו
תמונות של ליצנים, וילדים משחקים בבלונים, וילדה עם זר יומולדת
על הראש, והורים מאושרים, וזוג שמתחתן. משהו מאוד עצוב יש
בתמונות. משהו מאוד רגעי שלא יחזור על עצמו, כמעט בדיוק לגמרי
לא. יש בזה, בארעיות של התמונות משהו מאוד עצוב, ותמיד בזיכרון
יש את השכחה, ואת העצבות והדמעות, והערגה על מה שהיה. תמיד
מתרפקים על העבר, על התמונות האלה הרגעיות, הזמניות כל כך, ולא
על התמונות שיהיו. תמיד בוכים על מישהו שמת, ונשאר ממנו תמונות
בלבד. אם אין תמונות אפשר לשכוח כאב מהר מאוד, אבל כל עוד יש
את התמונות האלה, השמחות והעצובות, המשעממות והמרתקות, עם
הזוויות של סרט פעולה הוליוודי, ועם הזוויות של הרומן הרומנטי,
כל עוד יש את אלה, אפשר לזכור ואי אפשר להתחיל לשכוח ולהנות
מהרגע. כי בכל רגע יש את העבר, ואת העצב והחולשה. החולשה של
פעם ושל היום ביחד. בכל זאת אנשים ממשיכים לצלם. מעולם לא
הצלחתי להבין את האנשים האלה. והחלטתי שלפחות אני לא אצלם יותר
לעולם... במקום זה היו לי כל התמונות של האנשים האחרים, שלא
הכרתי. זה היה כמעט אותו דבר כמו תמונות שלי. בשלב מסוים
החלטתי שלא לקחת עוד תמונות לעצמי, ולא יכולתי גם לסבול עוד
לראות תמונות שאנשים פיתחו אצלי, אז פשוט התפטרתי.

אחרי כמה זמן שלא עבדתי יותר בחנות, הרגשתי שאני לא מסוגל
יותר, התגעגעתי לכל התמונות של האנשים השונים. בהתחלה, חסרו לי
התמונות המקוריות, הנוגעות והמוזרות. אחרי כן, התחלתי לקוות
אפילו לתמונות המשעממות ביותר. תמונות כמו אלה שפיתח אצלנו גנן
אחד, פילמים שלמים מלאים בצילומים של דשא מכל מיני מקומות.
הגעתי למצב שבו הייתי קונה את כל העיתונים, רק בשביל התמונות.
אחרי שהייתי מסיים עם העיתונים, הייתי יושב כל היום ומסתכל
באלבומים שלי, מלאים בתמונות של אנשים אחרים, ומעט תמונות שאני
בעצמי צילמתי. אף לא תמונה אחת שלי עצמי הייתה שם. מוזר. מעולם
לא הצטלמתי בעצמי?

החלטתי שיש צורך דחוף ביותר שאצלם את עצמי. לקחתי את המצלמה
הישנה וכמה סלילים של פילם והתחלתי לצלם. בהתחלה החזקתי את
המצלמה כשהיא מופנית אלי וצילמתי. לא הייתי בטוח אם הפוקוס היה
מכוון כמו שצריך אלי. בכל זאת צילמתי אולי 20 תמונות כאלה, כל
פעם מזווית שונה ובמקום אחר. לא רציתי להיות משעמם כמוהם. אחר
כך צילמתי את עצמי מבעד למראה, שזה היה מעניין, כי יכולתי
לראות בערך איך התמונה תהיה עוד לפני שצילמתי. דקות ארוכות
עמדתי ובהיתי ככה במראה שבחדר שלי, ואחרי כן במראות האחרות
שבבית, ובכל חפץ בבית שבו הצלחתי לראות את ההשתקפות שלי.
מעוותת ככל שתהיה. החל מחלונות, דרך כפיות, סירים, חרסינה
מבריקה ועד משקפי שמש. כל חפץ כזה נראה היה לי כמו תמונה.
לקחתי וצילמתי את הכל. את כל הכפיות, והסכינים בבית... זה לקח
לי אולי שני פילמים שלמים. יצאתי החוצה ונתתי לזרים ברחוב לצלם
אותי בכל מיני מקומות. אני כל פעם עשיתי פוזה אחרת למצלמה, לא
להיות משעמם, כמוה. כשלבסוף נשארה לי תמונה אחת בפילם האחרון
חזרתי לחנות. עמדה שם בחורה מאחורי הדלפק, לא הכרתי אותה בכלל.
אבל כל כך קנאתי בה. ידעתי כמה פעמים ביום היא רואה את האמת,
והשקר, ואת כל מה שביניהם, מאחוריהם, ומלפניהם. ידעתי כמה
אנשים היא יודעת באמת, כמה עצב, וכמה זיכרון ושכחה היא מוצאת
בכל התמונות האלה. נתתי לה שתצלם אותי בתמונה אחרונה, בחנות.
לא ידעתי אם לחייך או לבכות או סתם לעמוד ולעשות שום דבר
מיוחד. היא פתרה לי את הבעיה כשאמרה, תגיד פיתוח. פיתוח אמרתי,
וזה מה שהיה בתמונה בסוף. אחרי שעה בערך חזרתי לקחת את כל
התמונות שלי, והן היו באמת שלי, באותה הזדמנות גם קניתי עוד
פילם, ומצלמה חדשה וטובה יותר. כשהיא נתנה לי את התמונות ראיתי
שיש איזו עצבות בעיניה, וחשבתי לעצמי אם לקחה חלק מהתמונות שלי
לעצמה, או אולי רק את זו שלה, או בכלל לא נגעה בהן. אולי היא
בכלל לא מסתכלת על מה שהיא מפתחת? זה לא ייתכן, הרי אז לא תהיה
לה סיבה להיות פתאום עצובה. אבל התמונות שלי עצובות? אני לא
חשבתי ככה. אז לפחות. אחרי כמה שבועות שבהן צילמתי עוד כל מיני
תמונות, של חפצים בבית, ואחרי כמה שנים שצילמתי את החתונה
שלנו, ואת הבן שנולד, עם הסבא והסבתא, ועשרות פילמים נעלמו להם
בתוך המצלמה שלי, הצלחתי להיזכר בחנות ולהבין. התמונות של כל
האנשים, והתמונות שלי פתאום נראו והיו אותו הדבר. בסופו של דבר
גם אני משעמם בתמונות, וגם הזוויות שלי, אם כי יותר מקוריות
במקצת, עצובות ולא מעניינות. פה ושם תמונה מוזרה, וגם אלה דעכו
להן עם השנים, וכבר אי אפשר היה להבדיל בין האלבומים האלה
ששמרתי לי מהחנות, לבין האלבומים שלי עצמי. עשרות תמונות,
ואלפי תמונות, זיכרונות קצרים מרגעים קצרים עוד יותר בחיים,
שאחריהם ולפניהם הרבה שכחה מתוקה...

עכשיו אני יודע מה הייתה החנות הזאת, עכשיו אחרי הרבה מאוד זמן
שאני כבר לא עובד שם, ואחרי הרבה מאוד תמונות שצילמתי, ואחרי
שהספקתי לשכוח ולהיזכר בתמונות שצילמתי וצילמו אחרים, עכשיו
אני יודע בדיוק למה התכוונתי כשאמרתי, אחרי שאמרה לי להגיד.
פיתוח, שוב אמרתי לעצמי ושכחתי את כל מה שמסביב, ואת כל
התמונות, ואת החנות הקטנה ליד פינת הרחוב, מכוסה בפרווה שחורה,
יצאתי לחפש את עצמי במראות השונות, פיתוח אמרתי ושכחתי שוב
הכל.