מוקדש למרינה היפה שלי!
חמודה את המלאך של כולנו, כשאנחנו עצובים את יודעת איך להעלות
חיוך על הפנים שלנו, כשאנחנו מדוכאים את יודעת בדיוק מה לומר.
את נותנת לכל אחד הרגשה כאילו הוא הבן אם הכי מיוחד בעולם.
מרינה... את הבן אדם הכי מיוחד בעולם!!!
יש לך לב רחב ומקסים.
אני אוהבת אותך בובה!!!!


להיות נערה בגיל ההתבגרות זה לא דבר קל.
לכל אחד יש את המשברים והדיכאונות שלו.
אבל לי זה לא היה... הייתי נורמאלית לגמרי בלי כל המשברים
והדיכאונות. האמת, הייתי מאושרת!
אבל יום אחד הבלון המאושר שלי התנפץ לרסיסים וחזר רק אחרי הרבה
זמן.

יום אחד שהייתי בבית ספר היועצת נכנסה עם תלמידה חדשה.
"תלמידים זאת מרינה, היא תלמד פה מעכשיו." היא אמרה.
"שלום מרינה, אולי תשבי ליד עדן?" אמרה המחנכת.
"מי זה עדן?" שאלה מרינה.
"עדן זאת בת... עדן תצביעי בבקשה." אמרה המחנכת.
הרמתי את היד שלי למעלה.
מרינה חייכה אליי ובאה והתיישבה לידי.
ישבנו בשורה האחרונה מול הדלת.
"נעים מאוד, מרינה." היא אמרה.
"היי, עדן."
ישבנו בשקט בשיעור ולא דיברנו.
כשהשיעור הסתיים היא ביקשה להעתיק ממני את המחברות והקלסרים
שלי.
"זה ייקח לך הרבה זמן... ויש בזה גם שיעורים." אמרתי.
"אהה..." היא אמרה.
"בואי אליי אחרי הלימודים, ניקח את הכל ונצלם."
"אוקי." היא אמרה ונכנסנו לשיעור אחר.
כשמרינה הייתה אצלי לקחתי אותה לעיר לצלם את הכל.
חזרנו אליי הביתה והיא אמרה שהיא הולכת הביתה.
"אבל חמודה אני גרה פה...." אמרתי לה.
"אני יודעת, אני גרה קומה מתחתייך." היא ענתה.
"למה לא אמרת לי עד עכשיו?"
"שכחתי... חחח ביי." היא אמרה ויצאה מהמעלית.
כמעט כל יום ביליתי עם מרינה, התחברתי איתה במהירות.

אחרי חודש היה לי בדיקות כלליות.
בבדיקות הרופא גילה גוש. הוא עשה לי עוד בדיקות בשביל לגלות מה
זה. אני לא דאגתי, לא חשבתי שזה סרטן או משהו כזה.
מקסימום להוציא את השקדים...

במשך החודש הזה אני ומרינה נהיינו חברות טובות.
כשחזרתי הביתה סיפרתי לה על זה.
היא לא אמרה לי לא לדאוג או משהו כזה, היא פשוט שתקה.

שבוע אחרי הגיעו הבדיקות.
וזה היה סרטן בבלוטת הלימפה.
הרופא ישר דיבר על כל התרופות שיש, על הטיפולים הכימותרפיים
ועל עוד דברים...
הוא המשיך לדבר על זה ואני עדיין לא עיכלתי את זה שיש לי סרטן.
אמא שלי הקשיבה לכל מילה שלו ואח"כ אמרה לי את הכל.
איך שהגעתי הביתה ירדתי קומה למרינה והתחלתי לבכות לה בחדר.
סיפרתי לה הכל.
"אל תדאגי... עדן הכל יהיה בסדר, את חזקה את תחזיקי מעמד."
היא אמרה.
"מרינה... השיער שלי ינשור.
כל התלתלים שלי שגידלתי וטיפחתי ינשרו, אני אהיה מכוערת!!!
אף אחד לא יאהב אותי..." אמרתי ובכיתי.
"השיער יצמח בחזרה, וכולם יאהבו אותך!!! ואת לא תהיי
מכוערת!!!"
דיברנו על זה מלא זמן.
סיפרתי לה שהטיפול הראשון שלי הוא בעוד שבוע.

אחרי שבוע הלכתי לטיפול עם אמא שלי.
פחדתי נורא. הטיפול לא נראה כזה גרוע, לא הבנתי ממה מקיאים.
ואז ישר כשהגענו הביתה רצתי לשירותים והתחלתי להקיא.
מרינה החזיקה לי את השיער, ניגבה לי את הפנים, הביאה לי לשתות.
היא ישנה אצלנו באותו ערב בשביל לעזור לי.

הרופא אמר לי שבסך הכל יהיו לי בערך 20 טיפולים.
ומרינה אמרה לי שכל פעם שיהיה לי טיפול היא תהייה לצידי ותעזור
לי.
וזה מה שהיא עשתה.. כל טיפול היא הייתה מחכה לי בבית.
ועוזרת לי.

אחרי ארבעה טיפולים נשר לי השיער.
"מרינה השיער שלי נשר... הוא לא יחזור יותר..." אמרתי לה
ובכיתי על המיטה.
"הוא יחזור..." היא אמרה ברוגע.
"הוא לא... הרופאים אמרו שהוא לא יצמח יותר."
היא ליטפה לי את הראש בעדינות ואמרה:
"למי את מאמינה? לי או לרופאים?"
"לך..." אמרתי וחייכתי.

אחרי הטיפול העשירי כבר לא יכולתי להחזיק מעמד.
זה היה קשה מדי בשבילי...
הייתי סך הכל בת 15 כבר.
זה היה גדול מדי בשבילי....
אשפזו אותי בביה"ח, ובזמן שהייתי שם הם עשו לי רק טיפול אחד.
אבל אני לא הסכמתי לעוד.
הרופא סיפר לי שיש לי גרורות, מה שמוביל לגידול.
גידול אומר שאני בטוח ימות.
סיפרתי על זה למרינה והיא אמרה לי להירגע, שהכל יהיה בסדר.

אחרי שבועיים שכבר הייתי מאושפזת הרגשתי חלשה.
"מרינה.... אני לא חושבת שאני אחזיק מעמד עד הערב..." אמרתי לה
בקושי רב.
"בובה שלי, תחזיקי מעמד בשבילי רק עד הערב טוב?
אחרי זה תרימי ידיים..." היא אמרה.
"מה יש בערב?" שאלתי.
"בערב אני יבוא, ואני יביא לך משהו טעים רוצה?"
"כן..."
"רוצה את הסוכריות שאת אוהבת?"
"אבל אסור לי..."
"לא שאלתי מה מותר לך ומה אסור לך, שאלתי מה את רוצה."
"תביאי לי סוכריות, אבל לא בצבע חום שחור או כתום!!!"
"טוב יפה שלי, אני הולכת ביי."
"ביי."

כשמרינה חזרה בערב היא ראתה את אמא של עדן בוכה ומדברת עם
הרופא.
"קרה משהו?" היא שאלה בדאגה.
"לא עדיין לא... מאז שהלכת כל רגע היא מאבדת את ההכרה ומתעלפת,
חוזרת לכמה זמן ועוד פעם.
היא גם הקיאה קצת. הרופאים חושבים...
הם חושבים שזה הסוף של הילדה שלי..." היא אמרה ובכתה.
מרינה חיבקה אותה ולחשה לעצמה: "זה לא הסוף..."
"אני יכולה להיכנס רגע לראות אותה?" מרינה שאלה.
"כן בטח." ענתה לה אמא של עדן.
"מרינה?" עדן שאלה איך שהדלת נפתחה.
"כן בובה, איך זיהית?" היא שאלה.
"היית אמורה כבר להגיע.
תראי מרינה, החזקתי מעמד בשבילך!" אמרתי וניסיתי לחייך.
"אני שמחה...."
"אבל אני לא מחזיקה מעמד עד הבוקר..." אמרתי בייאוש.
"הבאתי לך סוכריות, רוצה?"
"כן! תביאי לי ורוד סגול ירוק ולבן.
טוב גם כחול!"
"קחי יפה שלי...."
אכלתי את הסוכריות ועצמתי את העיניים.
"טעים?" היא שאלה.
"מאוד... במיוחד אחרי כל הטעם של התרופות והקיא."
"רוצה עוד?"
"לא... תודה."
"עדן תעשי לי טובה, תעצמי את העיניים."
עצמתי את העיניים שלי ולא הבנתי מה היא עושה לי.
"איפה היית רוצה להיות עכשיו?" היא שאלה.
"על הר מלא בפרחים עם פרפרים כמו שאני אוהבת."
"תחשבי על המקום הזה ואל תפקחי את העיניים!"
מרינה שמה את הידיים שלה על הצוואר שלי איפה שיש לי את הסרטן.
הידיים שלה ליטפו את הגוש, הן היו ידיים חמות עם מגע נעים. היא
הרימה את הידיים מהגרון שלי שמה על העיניים ואמרה לי לפקוח
עיניים.
"מה עשית?" שאלתי.
"סתם... רק רציתי להרגיש את הגוש." היא ענתה.
"מרינה... אני אוהבת אותך!!!" אמרתי והתחלתי לבכות.
"די מתוקה אל תבכי...
תלכי לישון חמודה... תנוחי.
ביי מתוקה שלי!"
"אני אוהבת אותך!" צעקתי כשהיא יצאה מהחדר.

הלכתי לישון בהרגשה שמחר בבוקר אני לא קמה.
בכיתי הרבה לפני שנרדמת.
ולמחרת בבוקר להפתעתי כן קמתי.
הרופאים היו מופתעים כמוני כי הם חשבו שאני ימות.
הם הריצו אותי לסדרה ארוכה של בדיקות.
בשעה ארבע מרינה הייתה אצלי.
"מרינה איכפת לך לצאת רגע? אני צריך לדבר עם עדן." אמר הרופא.
"כן." היא אמרה ויצאה.
"עדן, הבדיקות מראות שינוי ענקי.
את פשוט הבראת!
לא לגמרי... יש לך עוד 3 טיפולי כימותרפיה וזהו סיימת."
"לא היה אמור להיות לי עוד איזה עשרה טיפולים של כימותרפיה?"
שאלתי.
"היה... אבל קרה לך איזה נס! אני לא יודע איך להסביר, אף אחד
מהרופאים פה לא יודעים להסביר!
פתאום הגרורות נעלמו, כל הסרטן מתחיל להיחלש...
את פשוט צריכה להיות חזקה!!!
אם את עברת את הלילה הזה את תעברי את השלושה  טיפולים האחרונים
האלו."
"תודה...." אמרתי בהתרגשות.
הוא יצא מהחדר ואמר למרינה להיכנס.
כשמרינה נכנסה אני כבר בכיתי מרוב התרגשות.
"מה קרה בובה?" היא שאלה מודאגת.
"אני בריאה!!!! מרינה אני בריאה!!!
כל הגרורות נעלמו, הסרטן התחלש, נשארו לי רק עוד 3 טיפולים!!!
את מאמינה???"
"בטח שאני מאמינה! האמנתי בך כל הדרך...
את חזקה, את תעברי את זה!!!"
היא אמרה וחיבקה אותי.

למחרת השתחררתי מביה"ח.
התור של לכימותרפיה היה לאחר שלושה ימים.
אמא שלי באה איתי ומרינה חיכתה לי בבית.
היא טיפלה בי אחרי הטיפול.

אחרי עוד שבוע היה לי עוד טיפול.
ושוב מרינה טיפלה בי אחרי הטיפול.

"עדן, בעוד ארבעה ימים הטיפול האחרון שלך נכון?" היא שאלה.
"כן..." אמרתי וחייכתי.
"תקשיבי יפה שלי, המשפחה שלי נוסעת לדרום, יש לנו חתונה.
אבל אני אבוא אחרי הטיפול לראות אותך."
"את מבטיחה???" שאלתי.
"אני אבוא." היא אמרה.
"טוב..." אמרתי.
היא חיבקה אותי חזק ואמרה לי שהיא אוהבת אותי, היא התחילה
לבכות.

ארבעה ימים אחרי זה היה לי את הטיפול האחרון.
כל כך שמחתי כשהגעתי לשם, לא כמו תמיד שהייתי עצובה.
כשחזרתי מהטיפול, מרינה לא הייתה שם.
בערב אחרי שקצת התאוששתי מכל ההקאות נכנסתי לחדר שלי.
על המיטה היה לי מכתב.
זה היה ממרינה...
"עדן,
אני מצטערת שאני לא כאן.
אני לא יכולה להסביר לך למה.... אבל את חכמה את תביני לבד.
היו לי הרבה עדי, הרבה.
הרבה ששרדו והרבה שזה כבר היה מעבר לכוחות שלי.
חלקם לא שרדו. אבל את....
כל הזמן ידעתי שאת תשרדי, את חזקה.
ומתוך כל אלו שהיו לי.... אלייך הכי נקשרתי ואותך הכי אהבתי!
אני לא אשכח אותך יפה שלי....

                                   אהבתי, אוהבת ותמיד
אוהב...
                                                           
               מרינה."



בהתחלה לא הבנתי למה היא התכוונה.
רק בכיתי כשקראתי את המכתב, הבנתי שיותר היא לא תחזור.
ואז התחלתי להבין....
היא הגיעה חודש לפני התוצאות של הבדיקות.
כאילו שהיא ידעה שאני הולכת לחלות בסרטן, כאילו שהיא ידעה שאני
אצטרך אותה.
והיא הלכה בשבוע האחרון כי היא ידעה שאני יחזיק מעמד ושאני
חזקה. היא הלכה לעזור למישהו אחר.
להיות המלאך שלו... אני כבר לא אצטרך אותה יותר בשביל שתחזיק
לי את היד ותגיד לי שאני חזקה, בשביל שתנגב לי את הפנים אחרי
עוד טיפול קשה של כימותרפיה, שתעודד אותי יום יום ותגיד לי כמה
שאני חזקה.
אני יודעת שאני חזקה כי התגברתי על זה, התגברתי על הסרטן.
אפילו שבשבועות האחרונים הרופאים היו בטוחים שאני הולכת למות.
הכל הראה שזה הסוף בשבילי.
אבל היא החזיקה לי את היד ושמה יד אחת על הגרון שלי והרגשתי
יותר טוב.
היא ריפאה אותי, יש לה כוחות מיוחדים, כוחות ריפוי.
בחיים אני לא אשכח אותה ואני אודה לה על מה שהיא עשתה בשבילי.
היא המלאך שלי...

אחרי כמה חודשים השיער שלי צמח, כמו שהיא אמרה.
התלתלים שלי חזרו...
כשהתלתלים שלי חזרו נסעתי באוטובוס לכיוון איזה קיבוץ.
ירדתי מהאוטובוס והלכתי לכיוון איזה הר.
עליתי עליו עד למעלה, שם היו מלא פרחים... ופרפרים...
הסתכלתי על השמיים וחייכתי למקרה שמרינה רואה.
ישבתי שם כמה זמן, נהניתי מהנוף, מהאוויר הנקי.
כשבאתי ללכת השארתי שם פתק:
"תודה מרינה...
פשוט תודה."