כתבתי, אמרתי, הייתי כותב לפעמים. כשהיה לי עצוב, או היה לי
חשוב, או סתם רציתי פתאום לכתוב. הייתי כותב לפעמים. כמו בפעם
שנפלה לי השן, או הפעם ההיא שהתגייסתי לצבא. גם הייתה הפעם
שהתאהבתי לראשונה, לפחות חשבתי שכתבתי, שהתאהבתי בה. אני זוכר
גם את הפעם ההיא שירו בראש הממשלה, לא כתבתי אבל רציתי נורא.
פעם אחת, על ההיא שהלכה ברחוב, ולרגע אחד הסתובבה לאחור, רק
כדי לחייך חיוך כתבתי ענוג... למתוח את שפתיה על לחייה, בליווי
מבט שובה לב. ואיך שהלב פעם חזק באותו הרגע, וחשבתי לחייך חזרה
ועוד לפני שהספקתי ראיתי את זה שאליו חייכה באמת. ואיך שבאותו
רגע כמעט ומת, בראשי, בכביש הראשי. כתבתי גם על הקבר של אבא,
ושל אחותי. כתבתי בצבע אדום, שאני אוהב אותם הכי הכי. אפילו
שהם מתים וכבר בטח הגוף שלהם נרקב, אני אוהב אותם מאוד, אפילו
עכשיו.

כתבתי, אמרתי שכתבתי, הייתי כותב לפעמים. מתיישב ליד מחשב, מאז
החלפתי הרבה מחשבים. כותב וכותב, בסוף לא שומר, והכל הולך
לאיבוד בין המיקרופרוססורים והתוכנות של מיקרוסופט, ונשאר רק
במחשבה, שאמרתי שכתבתי. שהייתי כותב לפעמים, במחשב, ככה מכאב,
או סתם מהלב. הייתה הפעם ההיא, האחרונה שכתבתי, רק בשביל
שיפרסמו, כתבתי שקרים, כתבתי מילים, חשבתי שזה יעזור, קיוויתי
שיעבור באי מייל שלהם ושלי, והפרסום יהיה גדול ואמיתי. שהייתי
כותב לפעמים, מה שנכון, אבל הכל אבוד בחשמל שנעלם ברגע שכיביתי
את המחשב. גם זה נכתב ונעלם אצלי. אולי אי שם בחלל בין מחשבים,
קיים עוד סיפור על ההוא שהיה כותב לפעמים...