זו לא הייתה עוד התאהבות של בני-נוער. זה היה משהו אחר. משהו
מיוחד. כשאני חושב על זה עכשיו זו הייתה אחת החוויות שעשו אותי
למה שאני היום. האהבה הזאת חיברה אותי לרגשות שלי - למי שאני.
הידיים שלה, השפתיים שלה והגוף שלה היו לצינור דרכו ביטאתי את
הרגשות הכמוסים ביותר שלי.
ישבתי שם על הספסל. עסוק בללמוד לאיזה בוחן חשוב בהיסטוריה.
כולם סביבי, פונים אליי בשאלות. ככה זה כשאתה "החכם" של הכיתה.
משתדל לענות לא הבחנתי בצל המתקרב. זו הייתה יעל. היו לה עיני
דבש שלא יכולתי שלא לעצור ולהביט עמוק לתוכן. אני זוכר שפעם
היא עברה ואדם עצר ברחוב רק כדי להחמיא לה על עיני הכוכב שלה.
שפתיה אדומות כדם. אותו הדם הזורם במהירות בלבי הפועם בחוזקה
בכל פעם שהיא עברה לידי. שערה השחרחר והמתולתל מזמין שתבוא
ותעביר בו את כף ידך. גופה נע בחושניות שלא תתואר. כמו במעין
ריקוד טקסי של איזה שבט פראי לא יכולת שלא להתמכר לתנועתיות
שבה. אבל הכי חשובה הייתה הנפש שלה. לעולם לא יכולת לראות את
יעל בלי חיוך נסוך על פניה מקצה לקצה. רק מלדבר איתה יכולת
להבין שיעל היא לא עוד בחורה. יעל היא אוצר של ידע, של הומור,
של אלגנטיות ושל חן. צחוק פעמונים משגע היה לה ולעיתים הייתי
תר אחר בדיחות מצחיקות רק בשביל לשמוע את צחקוק המלאכים הזה.
צחוק הגורל הוא זה שאותו צחקוק שעד אותו יום היה מאיר את יומי,
יהיה הצחוק שיפגע בי כל-כך.
יעל המשיכה להתקדם. תמיד היה לה את הפאסון הזה שלא היה לאף
בחורה אחרת שהכרתי. זו הכרה כזאת בידיעה של מה שאתה שווה באמת,
ויעל בהחלט ידעה מה היא שווה. יעל הייתה היחידה שלא היה לה אף
אחד. כולם הופתעו שהילדה הכי יפה בכיתה, היא גם הגלמודה ביותר.
במוחי דמיינתי שאני אהיה האביר על הסוס הלבן שיבוא וייקח אותה
מהקומה הגבוהה ביותר בארמון הבדידות בו היא חיה. אולם דמיונות
לחוד ומציאות לחוד.
קמתי ממקומי על הספסל תוך שאני מפזר עוד כמה אנשים עם קושיות
פילוסופית הרות גורל בנושא המשטר הפיאודלי בימי הביניים. כמו
אחוז טירוף מיקדתי את מבטי ביעל. ראשי היה מקובע על תמונתה של
יעל המתרחקת. ידעתי שאין עוד טעם במשחקי ילדים. יעל ידעה שאני
משוגע עליה אך העדיפה להחזיק אותי על חבל קצר. הייתי לבובת
הצעצוע שלה. היא הייתה מושכת בחוטים ואני מוקסם מאישיותה הייתי
נע לכיוון רצונו של מפעיל הבובה. יעל נהנתה מכל רגע ואולי היה
די בזה בשביל להאיר לי נורה אדומה אולם באהבה אתה משתיק את כל
מערכות ההגנה שלך- לא הייתה ברירה אחרת אלא לפול לחור השחור
הזה. רק שבאותו הרגע החור הזה לא היה שחור בכלל.
אותו ערב התקשרתי לידיד משותף שלי ושל יעל, שי, ובקשתי את
תמיכתו. שי, שהכיר אותי מאז שהייתי משחק בדלי וחול בגנון ידע
בדיוק מה להגיד. לאחר שהטרדתי אותו רבות ביעלו'ש, כל הסיפור לא
הדהים אותו במיוחד. לשי היה בטחון עצמי מופרז. אולי זה היה
אישיותו הדומיננטית או חיצוניותו - אבל מאז שאני זוכר אותו הוא
תמיד ידע להגיד מה שהוא רוצה מתי שהוא רוצה ולמי שהוא רוצה.
אני הייתי יותר מופנם. לא אהבתי להחצין את האישיות שלי. בטח
שלא בפני אלה שאהבתי באמת. שי תמיד המליץ לי בכל "סוגיית יעל"
ללכת ולהגיד לה את מה שאני חושב, תוך שהוא מזהיר אותי ש-"היא
לא לרמה שלך!". הוא לא ידע כמה הוא צודק. שיחה זו לא הייתה
שונה מכל האחרות. גם הפעם הוא ניסה לדרבן אותי להוציא את
המילים מהבטן ולא להחביא אותם בקיבה- הוא אמר שזה יכול לגרום
אולקוס. הייתה לו דרך ייחודית לראות את הדברים ואחרי כל שיחה
עם שי התעודדתי קצת. הפעם הוא שכנע אותי לעשות צעד. יום למחרת
קמתי מוקדם וירדתי לגינה שמתחת לביתי. בידי האחת החזקתי מעטפה
צהבהבה מבושמת בבושם גברי שהשאלתי מאחי ובידי השנייה מספריים.
גזרתי ורד אדמדם ורענן. ריחו של הורד הטריף אותי שכן הוא הזכיר
לי את ריחה של יעלי כל פעם שנכנסה לכיתה. הכנסתי את הפרח
למעטפה ושבתי הביתה. התיישבתי אל מול שולחן העבודה שלי ויצאתי
במשימה לנסח מכתב אהבה. תחילה הכל נראה לי תמוה. כתיבה לא
הייתה תמיד דבר כל כך פשוט בשבילי. לא הייתי מחובר למה שהרגשתי
באופן מלא. למרות הכל קפצתי קפיצת ראש לים האהבה הזה למרות
הגלים הסוערים והתחלתי. מילה, שתי מילים, חמש, שתים עשרה,
עשרים ושתיים - לפתע כל מעצורי הכתיבה נמוגו כלא היו. הכתיבה
נהייתה לחופשית ולזורמת. התחלתי להביע כל מה שראיתי, שחשתי
ושחוויתי - שיערה, המגע שלה, מבטה, חושניותה - תיארתי הכל בלי
בושה. חשפתי בפניה כל פרט ופרט עד האחרון והאינטימי ביותר.
חתמתי את המכתב באהבה, נשקתי למעטפה ליקקתי את קצהה וסגרתי
אותה ביחד עם כל סודותיי.
יצאתי אל בית הספר. מעולם לא נראתה לי הדרך לבית הספר ארוכה
כל כך. לא מדובר ביותר ממאה מטרים של הליכה ובכל זאת נראתה
הדרך כקילומטרים ארוכים. עם סיומה של הדרך מיהרתי לכיתה.
להפתעתי מצאתי שם את יעל. יעל ישבה לבדה. היא התעסקה עם התיק
שלה ואפילו פעולה טריוויאלית שכזו נראתה לי כל-כך אצילית
ומעודנת באותו הרגע. נקשתי על הדלת, מסמן את קיומי. יעל הרימה
את הראש. "הוו גיא!" היא קראה לי ורצה לתת לי נשיקה. לאחר דו
שיח קצרצר של כחמש דקות השחלתי את המכתב לתיקה מבלי שהיא תשים
לב. יעל נפרדה ממני בנשיקה, אולם בלי ידיעתה הותירה אותי במתח
היסטרי. כל אותו יום לא יכולתי לתפקד. בראשי התרוצצו עשרות
סיטואציות אפשריות. כל מיני תסריטים טובים יותר וטובים פחות
למה שיעל תגיב ותעשה. "אז מה אם היא לא בליגה שלי!" צעקתי על
עצמי כשלרגע התחלתי לפקק בכל הרעיון. תמיד יש הפתעות בחיים!
התקשרתי לשי שאלתי אותו אם יעל דיברה אותו. שי ענה בשלילה ואמר
שהוא לא פחות במתח ממני. התהלכתי בחדרי הלוך וחזור שוב ושוב.
כל שיחת טלפון הקפיצה אותי, כל אי-מייל עשה לי זרם בכל הגוף
וכל הודעה שנשלחה אליי לפלאפון הוציאה אותי משלוותי. אולם אף
אחד מהם לא היה מיעל. התחלתי לחשוש ולפחד. משעה לשעה נראו
הסיכויים יותר קלושים. אותו לילה לא הצלחתי להירדם. לקראת שלוש
וחצי לפנות בוקר אף החלו דמעות לזלוג מעיניי- הייתכן כי איבדתי
את יעל לנצח? - לא יכולתי לדמיין את המחשבה הזאת. קיוויתי
שאולי פשוט היא לא הייתה בבית, או שטרם הספיקה לקרוא את המכתב.
לקראת חמש וחצי נרדמתי. אומרים שבחלומות נפתח השער לפחדייך
הנוראיים ביותר ולכן לא די בכך שביום רדפה אותי המחשבה על
אובדן יעל גם בחלומות היא המשיכה לתקוף אותי. למחרת בבוקר צלצל
בתרועה מפלצתית השעון המעורר מסמן לי שבוקר חדש הפציע ועמו
המציאות.
התארגנתי לאט, התקלחתי לאט, התלבשתי לאט, הלכתי לאט- רק כדי
לדחות ולו בקצת את המשמעויות ההרסניות שהיו למכתב שלי. הלכתי
לאורך שבילי בית הספר. בדרכי נתקלתי בשי. קיוויתי שאולי הוא
יוכל להגיד לי משהו ובכך אשמע את הגזירה המרה מאדם שלישי, אך
גם הוא לא ידע דבר ולא יכל לעזור לי.
נותר לי להמשיך ללכת לקראת הכיתה. בהליכתי חשתי כמו אותם
נידונים למוות, עליהם קראתי לקראת אותו בוחן בהיסטוריה,
המובלים אל הגליוטינה. באותו הרגע העדפתי לברוח לאן שייקחו
אותי רגליי רק לא להישאר כאן. התקדמתי צעד, צעד באיטיות
מופתית. לפתע שמעתי את קולה של יעל ממרחק. לא יודע מה הניע
אותי לעשות את המעשה הזה, אולי הפחד והחששות שנמהלו להם יחדיו,
אבל הסתובבתי והסתתרתי ברווח שבין שניים מהמבנים. שמעתי את יעל
מדברת עם ידידה שלה שלא זיהיתי. שניות אלה שברו את רוחי אך בו
בעת חישלו אותי לעתיד. יעל צחקה עליי מאחוריי גבי עם ידידתה.
שמעתי אותה מתארת לה כמה נדהמה הייתה בכלל ששקלתי לכתוב לה
מכתב כזה. היא ציינה בפניה שאני נחמד והכל אבל לשים אותי במעמד
של מישהו שיוצא איתה זה כבר יותר מדי.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.