השעה שעת לילה מאוחרת. שעון הקוקייה בבית משפחת גולדנברג עמד
לצלצל כמנהגו. היה לו צלצול מיוחד לשעון - כל שתיים עשרה שעות
יצאה ציפור קוקייה כחולת נוצות מפתח צוהר אדמדם שבמרכזו מספר
כוכבים לבנים. הציפור עם צאתה זמזמה זמזום מונוטוני אך ייחודי,
כאילו מבשרת על הגעתה. כשחשה הציפור כי מלאכתה הסתיימה שבה היא
למנוחת בין ערביים, בחזרה בקנה. דוקטור גולדנברג אהב את שעון
הקוקייה שלו. מדי לילה הוא היה מתיישב על כורסתו המרופטת ממתין
בקוצר רוח לרגע הקסום בו תצא הקוקייה ממחבואה. לילה זה לא היה
שונה מכל לילה אחר. דוקטור גולדנברג גלגל והניח את עיתון הערב
על השידה בסמוך לכורסתו ונשכב לאחור. גלגול העיתון, אפשר עדיין
לראות פרסומת גדולה לרשת מוצרי מזון מהיר חדשה שזה עתה נפתחה.
"לא עוד אחת!" נרשם באותיות צהובות בראש הדף ומתחתיהן תמונה
צבעונית החושפת ממגוון המוצרים שבתפריט המסעדה. כמתוך הרגל
השכיב את רגליו על ההדום הרחב שמולו והתרווח. מספר דקות לחצות.
במתח מאופק עצם דוקטור גולדנברג את עיניו והמתין לקולה של
הציפור. לא עברו דקותיים והרגע המיוחל הגיע. באצילות שכזו,
ניערה מעליה הקוקייה מספר שכבות של אבק והרימה את ראשה לקראת
המופע המרכזי. נעה על מסילת המתכת ניתן היה להבחין ביופייה של
הקוקייה. נראה היה כי השקיעו שעות רבות של עבודה בייצורה. עם
זמזומה, נפרדה באלגנטיות הקוקייה מהקהל ושבה אל קנה האדום.
נראה היה כי דוקטור גולדנברג חש סיפוק רב מקולה של הקוקייה
שלו. הוא קם מכורסתו ופנה למיטתו.
למחרת בבוקר התעורר הוא כבכול יום. עד מהרה יצא מהמקלחת כשכולו
רענן ונרגש לקראת יום עבודה חדש. התלבש הוא ונעל על רגליו את
סנדליו התנכיות שהפכו לדבר שסימל אותו בכל המחלקה. גולדנברג
יצא מדלת דירתו תוך שהוא נושק למזוזה. היה זה די חריג, שכן
דוקטור גולדנברג לא היה איש דתי ואף לא מאמין, אולם הפעם חש
הוא בצורך. עד מהרה היה דוקטור גולדנברג במכוניתו בדרך למחלקה
הכירורגית בבית החולים "איכילוב" שבתל-אביב. על שולחנו הבחין
במעטפה עבת כרס. דוקטור גולדנברג שלא היה רגיל להפתעות מישש
בזהירות את המעטפה. בעליצות מסוימת הרים אותה בידו כמעין מנסה
להעריך את משקלה. לעצמו גיחך ואמר- "אנתרקס שולחים רק
לפוליטיקאים". בהינף יד קרע את המעטפה והוציא בזריזות את המכתב
שהכילה. באותיות קידוש לבנה צוין בכותרתו: "הנידון: בקשה
להצטרפותך למערך העובדים של בית החולים "Saint Fatrick"
שבאריזונה, ארה"ב". דוקטור גולדנברג לא נדהם. הוא העריך שפנייה
כזו תתרחש בזמן זה או אחר. לפני מספר חודשים ביצע ניתוח מסובך
לאחד מילדיו של מנהלי בית החולים האמריקני, לאחר שזה נפצע
בגפיו התחתונות בתאונה מצערת. דוקטור גולדנברג היה מהיחידים
בעולם שידעו לבצע את הפרוצדורה הרפואית המסובכת שנדרשה. בסיום
הניתוח הודה לו מארק, מנהל בית החולים, והבטיח לו כי יפצה אותו
אישית. דוקטור גולדנברג לא ידע כיצד להגיב לאגרת. מאז שנולד
היה חלומו להיות אחד מאותם רופאים אמריקניים שאותם רק ראה
משוחקים בתוכניות מציאות כאלה ואחרות בטלוויזיה ובקולנוע.
בהתרגשות יתירה החל לטפל ברשימת החולים שהצטברה לו מסוף השבוע.
בין החולה השישי לשביעי עצר לרגע ופנה לשתות כוס קפה "Choice
s'Taster" האמריקני. הוא אכל עוגית שוקולד מתקתקה וחזר להמשך
עבודתו. לקראת הפסקת הצוהריים פגש בדרכו את חברו למשרד אריאל.
אריאל היה גבוה כמטר תשעים. נשות המחלקה היו רודפות אחריו
בהערצה כאשר היה עובר ומחייך להן בשיניו הבוהקות. דוקטור
גולדנברג מעולם לא הבין את החיבה המיוחדת אליה זכה אריאל אולם
שער כי לכך שאריאל צעיר ממנו בעשר שנים לערך הייתה איזושהי
השפעה. הוא היה חדש בתפקיד אך ייעדו לו גדולות. דוקטור
גולדנברג העריך עד מאוד את חברו, אך לא חיבב את שיטות העבודה
ודרכי הייעול המשופרות שהביא עמו המתלמד החדש. אריאל פנה אל
דוקטור גולדנברג לשלום והמשיך הלאה. דוקטור גולדנברג נתן חיוך
מאולץ והתקדם אף הוא בכיוון הנגדי. לפתע נעצר אריאל והסתובב.
"שמעתי שפתחו מסעדה חדשה", פנה אליו אריאל. "כן קראתי על זה
משהו, אם כי המינוח "מסעדה" די צורם לי". אריאל שלא רצה להיכנס
לויכוח פילוסופי עמוק בדבר מסעדות מזון מהיר הסתפק בגיחוך קל
ולאחריו שאל "התרצה להצטרף אליי?". דוקטור גולדנברג שסרב יותר
מדי פעמים לבקשותיו הנשנות של אריאל הנהן בראשו לאות אישור.
השניים יצאו מפתח בית החולים ופנו אל עבר הקניון הסמוך. לאחר
שעברו בדיקה ביטחונית קפדנית, שכן הסטטוסקופ של אריאל, אותו
לקח עמו בטעות., גרם לצפצוף חוזר של מכשיר הבדיקה, נכנסו
פנימה. דוקטור גולדנברג שיתף את אריאל במכתב שזה עתה קיבל.
אריאל המשולהב, אולי בונה על תפקידו של שותפו, ניסה לשכנע את
חברו לקבל את התפקיד: "כבוד גדול. אתה תהיה מחלוצי הדרך של
הרפואה הישראלית בעולם!". "כן!", השיב לו דוקטור גולדנברג,
"אולם מה עתיד הרפואה הישראלית בלי חלוץ משלה בארץ?". אריאל
עצר לרגע והניח את ידו על קרקפתו כאילו חושב עמוקות. "בכל זאת
שכר גבוה, שינוי הרקע, מעמד נחשב- כל אלה יתרונות שבל נזלזל
בהם!". דוקטור גולדנברג החל נע מהר יותר, מרמז על רצונו בשינוי
נושא השיחה. בדרכם חלפו על פני חנות ג'ינסים מרומזרת ברמזורי
אור צבעוניים. דוקטור גולדנברג לא יכל שלא להביט בנערים
והנערות הצעירים שנכנסו ויצאו מהחנות עם שקיות מלאות. "חדשה?"
שאל הוא את אריאל בטון מזלזל שלא יכל להתפרש לשתי פנים. "לא!
איפה אתה חי?? זו "ליוויס", אחת מהרשתות הטובות ביותר בכל
ארצות הברית", ענה לו אריאל. דוקטור גולדנברג התקדם במעלה
מסדרון החנויות. שמות הרשתות בהקו באורות ניאון זוהרים.
"נייק", "טאוור רקורדס" ושמות נוספים הבהבו בחוזקה וגרמו
לדוקטור גולדנברג לחוש כאב ראש קל. לבסוף הגיעו השניים למסעדה.
אריאל הזמין את מנתו והזמין גם את זו של דוקטור גולדנברג
שהתקשה להבין את ההבדל המהותי שבין "ביג מק על גחלים" ל-"דאבל
צ'יזבורגר בלי בצל". באמצע הארוחה, צפצף הביפר של אריאל- הוא
נקרא לסור בחזרה לבית החולים שכן אחד ממטופליו חש כאב בחזה.
אריאל התנצל ודרש כי ימשיכו את הארוחה המהנה הזו בפעם האחרת.
דוקטור גולדנברג חייך וסימן לאריאל כי הוא יכול ללכת. לאחר מכן
החל מהלך הוא בקניון. מסתבר שהארוחה עם אריאל לא השביעה את
הדוקטור יותר מדי שכן לאחר חמש דקות של בהייה בלתי ברורה נעצר
והזמין מנת שווארמה עם "חומוס, צ'יפס, סלט"- כמו שהוא אוהב.
בדרכו הביתה אותו ערב הדליק, שלא כמנהגו, את הרדיו. צלצולים
חזקים ולאחריהם מבזק חדשות- "ארה"ב פנתה היום באחת ממליאות
האו"ם לישראל בבקשה ליציאה חד צדדית מתחומי שטחי הרשות
הפלשתינאית. הנשיא בוש קרא לכל האז..."- דוקטור גולדנברג סגר
את הרדיו. הוא לא רצה להאזין לחדשות, ובייחוד לא לכאלה חדשות.
"מה הם מבינים?" - הוא מלמל לעצמו תוך שהוא מגרד בשיער ראשו
הדליל.
עם הגעתו לביתו נשמע צלצול טלפון. דוקטור גולדנברג הרים
במהירות את השפופרת רק כדי לזהות קול המדבר אנגלית מצידו השני.


- "Is this Mr. Goldenberg" - נשמע הקול.
- "Yes" - ענה מר גולדנברג במבטא ישראלי כבד.
- "This is Saint Fatrick hospital speaking. Have you reached
a decision?"
- "Yes. I have chose not to accept your proposal"

הקול מצדו השני של הטלפון נשמע המום. לאחר מספר ניסיונות שכנוע
חוזרים ונשנים, התייאש הקול ונפרד בנועם מדוקטור גולדנברג.
גולדנברג התיישב על כורסתו שממול לשעון הקוקייה החביב עליו.
תוך שהוא מביט על מחוגיו חייך לעצמו בידיעה שזה הדבר היחיד
שנשאר קבוע בחייו, שלא משתנה על פי תווי השעה. כמתוך הרגל
השכיב את רגליו על ההדום הרחב שמולו והתרווח. מספר דקות לחצות.
במתח מאופק עצם דוקטור גולדנברג את עיניו והמתין לקולה של
הציפור. מי שהיה מביט בו לעומק היה מבחין בעגלי זיעה קרים על
גבי מצחו המקומט. הוא חיכה והמתין. דקה ועוד דקה. עשר שניות
לחצות. ידיו של דוקטור גולדנברג קפצו לאגרוף. הוא היה מתוח כל
כך. 7...6....5... דוקטור גולדנברג נאנח אנחה חרישית...
3...2...1... - אך כלום! הציפור נותרה בקנה. זמזומה המונוטוני,
שאליו כה ייחל לא נשמע. בכעס ובלחץ התרומם דוקטור גולדנברג
מכורסתו והתקרב לשעון הקוקייה. "שום דבר לא עובד בבית הזה!",
רטן הוא לעצמו תוך שהוא פותח את דלת הזכוכית שבשעון. קול רעם
נשמע מבחוץ. דוקטור גולדנברג, כבמעין רוטינה ישראלית ידועה נתן
דפיקה קלה על שעון הקוקייה. כנראה שלא העריך מספיק את חוזקו,
שכן גרם לשבירתם של מספר ברגים בתוך השעון. תוך שהוא מרים את
הברגים ואוסף אותם אל כף ידו הבחין הוא בכיתוב מתחת לשעון שטרם
שם לב אליו עד כה. הכיתוב הורה- "Made in America". דוקטור
גולדנברג חייך לעצמו, פנה לחדרו ונשכב לישון.