כל הדרך לשם חשבתי איך אני גומרת איתו. איך שפעם הרגשתי אליו
כל כך הרבה ואהבתי את כל השטויות שלו. איך הוא היה מביא לי
מתנות למיטה, פעם פרח, פעם דובי ופעם אחת אפילו שיר. חשבתי על
השבועיים האחרונים, איך שאני כבר לא מסוגלת לראות את הפרצוף
שלו, למרות שפעם נהניתי פשוט להסתכל עליו בלי להגיד שום דבר.
איך שכבר שבוע אין לי מה להגיד לו ואיך אני מתעצבנת מכל מילה
שהוא מוציא מהפה. חשבתי על איך אני אגיד לו שדי, שזה נגמר, בין
אם הוא רוצה ובין אם לא, לי זה הספיק. אחרי הכל בגילי אני עוד
אכיר הרבה בחורים ושום דבר לא נשאר לנצח בגילנו. הרי הוא לא
חומר לחתונה, ממש לא. חשבתי כבר להגיד לו את זה בטלפון, אבל
אחרי שדיברתי עם נועה החלטתי שעדיף פנים אל פנים, הרי לא הייתי
רוצה שיגמור איתי בטלפון ובכל זאת יש בי טיפה של רגישות כלפיו
עדיין.
איזה מזל שהיו פקקים ולקח לי הרבה זמן להגיע לשם, ככה יצא לי
לחשוב על זה עוד ולהגיע למסקנה שאני צודקת ושזה באמת נגמר. אין
אהבה. אין אפילו בסיס לידידות. שם, זה היה המקום שבו נפגשנו
בפעם הראשונה ושם היינו נפגשים בכל פעם שרצינו לאכול משהו טוב
ובאווירה רומנטית. חשבתי על הפעם האחרונה שראיתי אותו שם, לפני
שלושה שבועות בערך, כבר אז לא הרגשתי רומנטיקה... נראה לי...
טוב, נו, די כבר! בקיצור, אני התכוונתי לגמור איתו וההחלטה
שהגעתי אליה היא סופית לגמרי!
ואז הגעתי לשם, חניתי ובדיוק כשיצאתי מהאוטו ראיתי אותו מחכה
לי. הוא עוד לא קלט אותי, אני לא הרגשתי אליו כלום... אחרי
שתיים-שלוש שניות הוא סוף סוף ראה אותי. העיניים שלו נפתחו
לרווחה והוא חייך חיוך גדול של אושר ואהבה... ולי כבר היו
דמעות בעיניים. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.