"זה קורה במשפחות הכי טובות..." כך אומרים תמיד, אבל באמת...
משום מה יש לי ספק רב באמרה הזאת. המשפחה הכי טובה מוגדרת 'הכי
טובה' רק כאשר המצבים האלו לא קורים בה, אז מה הקטע? אוף, שוב
פרסומות, ולמי כבר יש כוח להעביר תחנה, למי יש את העצבים ללחוץ
על הכפתור הקטן והמצ'וקמק הזה. אוי, הנה שוב הברווזון הקטן הזה
ונייר הטואלט שלו. אתם חושבים שמשלמים לו כדי לעשות את הפרסומת
הזאת? בטח נותנים לו רק קצת אוכל ואיזה מקום שקט לישון בו, אבל
גם הוא בן אדם, לא? בושה, מה שקורה במדינה הזאת... המחירים
עולים, הבורסה נופלת, האנשים מתים, וכל העסק מתפוצץ להם
בידיים. כמה פעמים כבר אפשר לומר להם, כמה פעמים אפשר להטיף,
שילמדו לבד מהטעויות שלהם, מקסימום ימותו, לא נורא. אני לא
מאמין, הם החזירו את הפרסומת הזאת שוב. כמה פעמים כבר אפשר
לראות את ההיא ששוטפת את שיערה עם השמפו הזה, עם כל האותיות
הקטנות שבאות ונצמדות אל השיער, גם כן עלוקות צבעוניות. זה הכל
אותו הטריק, אותו העניין, אותו הבלגאן, והם לא לומדים, דיי..
כבר נמאס מפרסומות, הן לא תורמות לאף אחד, לא לצרכן, לא ליצרן
וגם לא לקוף הקטן שנאלץ ללכת עם טפנוקים כיס. טוב זהו, נמאס,
כיביתי את הטלוויזיה. המסך השחור הזה ממש יפה ביחסית לשאר
הדברים שיש לטלוויזיה לתת. הוא לא צעקני מידי, לא מוכר, לא
מבקש דברים, לא מעצבן, לא מרגיז, לא מעציב, לא מצחיק, הוא פשוט
שם. אין לו מניע ואין לו מטרה נסתרת. אבל מה עושים עכשיו, המסך
שחור, ולא משתנה. איפה הדינאמיות כשצריך אותה. ומה השעה בכלל?
אוי, אני לא מאמין, כבר כמעט ארבע, אני עוד אפסיד את התוכנית
האהובה עליי, ה"טלטאביס". הם כנראה המשפחה הכי מושלמת בעולם,
כי כמעט כל דבר קרה להם. אופס, לא נעים לי לבקש את זה....אבל,
מישהו ראה את השלט?