חצי שעה אחרי חצות הגיע הליצן המטורף עם שקית בורקסים קרים
לשעשע את הבנות שאהבו אותו, שחיכו לו ערות ולחות ובעיניים
נוצצות אבל הוא לא הסתפק בהן והחליט להעיר גם אותי "קומי ,
קומי" הוא צעק, קורא בשמי ושוב צועק את שמי, ושוב, ואני
התעוררתי והתמלאתי שנאה וגועל למראה פניו הלבנים הצבועים
אדום-כחול והבטתי גם בבנות הצוחקות המלטפות את שערו מאופרות
בהגזמה, הצבעים נוזלים להן מהפנים ומהגוף והן נמסות לאט לאט
והבטתי אליו בפנים רציניות, ובקול תקיף אבל חלש שאלתי: "ליצן,
מתי אתה הולך?" הוא רק גיחך וליטף את הבלונדינית ששכבה מוכנה
לידו והם נתנו לי לשמוע אותם מדברים בלחש. אני כבר לא שמעתי כי
ניסיתי להירדם אך השנאה המתנקזת לדמעות לחות חסמה את מחשבותיי,
את גרוני, את גופי, כלאה אותי בתוך עשן סמיך של כעס וכשהוא הלך
הלכה גם השינה והייתי עצבנית וכבר בכיתי בשביל כל היום, בשביל
כל חצי השנה שעברה, בשביל כל הפחדים, ולא הצלחתי להפסיק לבכות.
אמרתי לעצמי די, להירגע, שזה לא יעזור, מחר הכל יראה אחרת אבל
השרשראות הידקו את איבריי, הותירו בהם סימנים כחולים וידיי
שנשלחו מאליהן לאוויר נתקלו בקירות שחורים, דוקרים, מחוספסים.
הנשמה רצתה לברוח, רק לקום ולצאת מהבור בו ישנתי עם המכשפות
ששנאתי שעשו בי כישופים רעים, שעטפוני בקללות אבל הייתי לכודה
בתוך האחריות וכל הסדר וכל מה שצריך ומה שחייבים וכבר לא
יודעים למי או למה. והבכי לא פסק אז קמתי לעבוד קצת, לקרוא,
ללכת, אבל הגוף העייף משך למיטה והעיניים נעצמו...ובאו חלומות
על ברזלים, על חלונות ברזל, נתקלת בקירות ברזל והברזל קשה וקר
בכל הגוף והבכי לא שוכך ובשביב שניה רציתי רק להתקשר אל הפיה
הטובה עכשיו לעוף אליה ובשביב שניה נוסף הישרתי מבט אל ארון
הנשק הנעול ובדמיוני פרצתי אותו ולקחתי ולרגע הוא היה כל-כך
קרוב... אבל הגוף נהיה כבד, הנשימה לאה, לאט לאט נרדמתי.      
 
צלצול הטלפון, פעם ועוד פעם, מציק. אני קופצת מתעוררת מרימה.
מה השעה? חמש וחצי לפנות בוקר. מי זה? השכמה! השכמה! צורח
הליצן המטורף וצוחק צחוק רע. אני מנתקת. הוא הצליח להעיר אותי
שוב הבן זונה! כבר לא נרדמתי. מתהפכת מצד לצד, בוכה קצת שוב
אבל אוסרת על עצמי את הדמעות. הכעס, השנאה, זוחלים בכל הגוף,
רוחשים בנשמה, מגיעים לקצות האצבעות ורק המחשבות מתרוצצות
ונתקלות שוב ושוב בקירות ועם צלצול השעון המעורר בשבע בבוקר
בדיוק אני כבר לא פוחדת. הבריחה נראית פשוטה כל-כך. בשמונה כל
המכשפות ערות. הן כבר יצאו לטוס וחזרו כדי לקלל ולעבוד. אני
הולכת למטבח, לוקחת סכין חד. מכניסה בכל האצבעות בין
הציפורניים לעור. מכניסה לפה, דוקרת בפינה שבין כל שן לחיך.
קילוחי דם פורצים מאצבעותי ומפי. קילוחים דקים בשטף.
אני יוצאת אליהן וכולן משתתקות. המטאטאים נעלמים, הכישוף הוסר.
הידיים משלחות את הדם, הפה צורח ואני בוערת ועולה באש. הבור
עולה באש. הכל נשרף, כולן נשרפות, נעלמות, נגמרות, מתמוססות
בשלוליות של צבע.
כשהכל הופך לאפר, אני עומדת על האדמה. אין בור, אין מכשפות,
נעלמו השלוליות ונעלם הדם. הגוף והנשמה טיהרו את השנאה, לליצן
המטורף אין קיום בלעדיהן.                                    
                 

חושך.                                                      
       
אני מביטה לשמיים מלאי כוכבים, לוקחת נשימה ארוכה, ומרגישה
נאהבת.