ארבע דקות לפני שפגשה את רב סרן אזולאי, סגן קדמי ושרה, העובדת
הסוציאלית, עוד טיגנה שניצלים במטבח. אם היו אומרים לה בשעה
שהפכה את השניצלים במחבת, את השמות הנ"ל הייתה מכווצת את מצחה
ואומרת בפסקנות "לא, לא מכירה. רגע, אולי אתה מתכוון לקובי,
הבן של חיים ודינה, לא בעצם לא". אבל שפתחה להם את הדלת, תוך
שהיא מנגבת את ידיה ממלאכת הטיגון, במגבת מטבח מקומטת ומטונפת,
לא הייתה צריכה להיכרות מוקדמת כלשהי. היא רק חייכה במבוכה
והביטה בם, כאילו אומרת "כן אני מבינה, תורי הגיע". היא לא
התעניינה בשמות, בדרגות, או בתארים שנשאו. היא רק אמרה בקול
שקט "רועי בחדר, הוא חזר לפני רגע מבית הספר", פתחה את הדלת
לרווחה ונכנסה פנימה, נותנת לעצמה להתרסק אל תוך הספה הכחולה
שקנו לפני כחודש.

ארבע דקות לפני, חשבה לעצמה מתי יבוא? היא דיברה איתו אתמול
בלילה, אמרה לו שהיא מתגעגעת והיא רוצה שיבוא עכשיו. יואבי רק
חייך אליה דרך הטלפון. היא ראתה אותו מחייך. תמיד חייך שלא היה
לו מה לומר. תמיד חייך שידע שהיא צודקת. הוא רק הוסיף שהשיחה
תהיה קצרה, עליו להכין את המשימה למחר ובכלל הוא מדבר מטלפון
נייד של אחד החיילים כיוון שהסוללה שלו התרוקנה ממזמן. היא
השיבה לו שלא מעניינים אותה לא המשימה שלו ולא החיילים שלו. הם
ילדים גדולים אז שיסתדרו. אותה מעניין יואבי שלה ואם הוא באמת
אוהב אותה שיעזוב הכל ויגיע. עכשיו. יואבי שוב חייך. תמיד הוא
מחייך. אבל עכשיו הוא לא בא. במקומו באו השלושה שעומדים בפתח
ועושים דרכם אל עבר הסלון. "זה רע, נכון?".

ארבע דקות לפני, זכרה את הפעם הקודמת שהגיע הביתה. בהפתעה. יום
שישי, שעה לפני שבת. מלוכלך, לא מגולח, אפילו קצת מסריח אבל
עדיין יואבי שלה. הוא צלצל בפעמון, כאילו היה זר. היא הייתה
במקלחת. רק בצלצול השלישי שמעה את פעמון הדלת. היא התעטפה
בחלוק המגבת שקנה לה וניגשה לדלת. היא הציצה מבעד לעינית וראתה
רק עלי כותרת צהובים. היא חשבה אולי שליח עם פרחים שיואבי שלח
לה ושמחה, ובאותו רגע גם התעצבה, כי רצתה את הדבר האמיתי.
כשפתחה, הופתעה לגלות את הדבר האמיתי מתחבא אחרי זר חרציות
שקטף בשדה הבור ליד ביתם. יואבי שלה. היא זכרה את השבת ההיא.
אולי השבת הכי מאושרת שלה מזה זמן. בלי ריבים, רק יואבי היא
ורועי. היא ויואבי. רועי ויואבי. כל הצירופים האפשריים. איך
ישבו ודיברו עד אחת בלילה בסלון. כמו פעם. על מה דיברו ניסתה
לזכור ולא הצליחה להיזכר. היא הייתה אז שיכורה. שיכורה מאושר
ואהבה. שיכורה מיואבי. רק זכרה שיואבי סיפר לה על השכנה שפגש
במעלית. הוא ניסה להסתיר, בביישנות, את זר החרציות והיא הביטה
בוא בהערצה וכשיצאה אמרה לו "ממש קצין וג'נטלמן". הוא צחק
שסיפר לה ושאל "מקנאה?" והיא השיבה בלאו, דבר שגרר התקפת
דגדוגים שהסתיימה בנשיקה פראית. אחר כך הם עברו למיטה. הוא היה
איתה והיא איתו. היא התענגה מכל נגיעה, מכל לטיפה מכל מגע של
אויר מיצא מפיו. היא עצמה עיניה והתמכרה לרגע, ליואבי שלה.
זכרה את הלחישות שאחרי. "אני שונא אותך" הקניט אותה והיא צחקה
"כן, בטח" והוא בשלו "אני שונא אותך, כי הגעתי לקצה האהבה אז
לקחתי גם מהשנאה שיהיה לי מספיק בשבילך" והיא צחקה וחשבה אם יש
דבר כזה קצה לאהבה ורק השיבה בחיוך "אתה יודע שכמה שתאהב אותי
אני אוהב אותך יותר" והוא צחק ונישק אותה קלות על שפתיה. היא
חשבה, מנסה לשחזר את המגע ההוא תוך שהפכה לאט את השניצלים, אם
גם הפעם יעשה לה הפתעה. אולי זה הוא שמצלצל בדלת? אבל הפעם זה
לא היה יואבי. היו אלה השלושה, ששנים מביניהם יושבים מולה
עכשיו בסלון ומדברים על יואבי ועל כל מיני סידורים והלוויה
וטקסים. על מה הם בכלל מדברים?

ארבע דקות לפני, נשמעו דפיקות בדלת. לא, לא ההם שמדברים על
יואב כאילו הוא איננו. לא אלה שמספרים לה על מארב ועל זירת
מטענים ואסון גדול. הם צלצלו בפעמון. הדפיקות היו של רועי.
דפיקות חלשות, במין קצב כזה. פה פה פפפה. רועי בכיתה ג'. רק בן
שמונה, אבל כבר איש קטן ודומה ליואבי. מבחוץ וגם מבפנים. אותן
אצבעות, אותו אף קטן וחמוד, אותן עינים כחולות מוצלות על ידי
שיער שטני. אותן אהבות, לכדורגל, לספורט בכלל. רועי מצטיין
הכיתה בספורט, בדיוק כמו יואבי. אתלט גדול. הם היו הולכים
לפעמים, בימי שישי, למכון וינגייט לשיעורי הכושר שהעביר יואבי
ורועי היה מתחכך בין הספורטאים, היה רץ במדשאות הגדולות ובעיקר
נהנה. שניהם היו חוזרים מזיעים ומבסוטים עד השמיים. כמו שני
חברים טובים היו צוחקים ביחד מכל שטות. בארוחת הערב ביום שישי
היו מחליפים סודות וכשהיא הייתה מנסה לגלות, ויואבי כמעט
וגילה, רועי היה נוזף בו "אבא, הבטחת לא לגלות". אחר כך בלילה,
אחרי שרועי הלך לישון, יואבי היה מספר לה, על הילדה שרועי
מאוהב בה, על הילדה האחרת, מהבניין, שמאוהבת בו והציעה לו
חברות, על המריבה עם איתן, החבר הטוב של רועי. דברים שילדים
בגילו של רועי מתעסקים בהם. רועי חזר מבית הספר ושאל "אבא
הגיע" וכשהשיבה בשלילה, מוציאה שניצלים ומכניסה אחרים, שאל
"והתקשר?" "לא מאז אתמול בלילה" השיבה. רועי רק אמר "אוף" והלך
לחדרו. לא להרבה זמן. כי אחר כך הגיעו השלושה ושרה, היא חושבת
שכך קראו לה, ניגשה לחדר של רועי לשוחח איתו. מעניין למה, שאלה
את עצמה.

ארבע דקות לפני, אם היו שואלים אותה מי העוגן במשפחה הייתה
אומרת "אני" תוך שהייתה דופקת בחוזקה על חזה העוף, משטיחה אותה
יפה יפה לשניצל דק, בדיוק כמו שיואבי אוהב. אז נכון שיואבי הוא
אתלט, שרירי, חזק ועיניים כחולות. אבל היא העוגן, אין ספק. "אז
לילד יש קצת חום, לא צריך להתרגש מכל דבר" הייתה אומרת ליואבי
שתמיד היה היסטרי מכל דבר שקשור לרועי. אם רק היה קצת מעונן
מיד היה מתעקש לשלוח את רועי עם מעיל לבית הספר. "מעיל? אתה לא
מגזים קצת. אמרו שיהיה חם היום". "אבל תראי את העננים השחורים,
הולך לרדת גשם וממתי את מאמינה לחזאים?" היה מנסה. "בשביל זה
יש מטריה" הייתה פוסקת ויואבי נכנע כהרגלו. או למשל, שהיה צריך
לקנות דברים הביתה, יואבי תמיד היה מתלבט, בלתי החלטי בעליל.
אבל בעיקר היה רחפן, צף בעולמות משלו. היה מסוגל לצאת מהבית
לקניות ולחזור אחרי שעתיים, אחרי ששטף את האוטו, ביקר אצל חבר
וסתם עצר בגינה להביט על הפרחים, אבל בלי קניות. תמיד שאלה
עצמה איך זה שנתנו לו לפקד על חיילים. "אולי אני צריכה להביא
את המ"פ שלך ליום יומיים שיראה איך אתה מתנהג ויפטר אותך
מהתפקיד" ויואבי היה מחייך ואומר, כמין הערה "אי אפשר לפטר
בצבא, אומרים להדיח". "להדיח" צחקה, "באמת לך תדיח כלים". אבל
עכשיו, שהמילים של שני אלה מתחילות לחלחל פנימה, על הקרב
שהתרחש ואיך ניסו להציל את יואבי אבל הוא לא החזיק מעמד עד
שהגיע הרופא, היא מתחילה לחשוב אולי בכל זאת היה ביואבי משהו
מרגיע, משהו שמשרה בטחון ושלוה. אולי היתה זו האדישות, אולי
האמונה שהכל יסתדר בסוף, שהכל לטובה. אולי היה זה החיבוק שלו,
הליטוף או שמא הנוכחות שהשרתה עליה אוירת נינוחות. כן, חשבה
לעצמה, אם יש מצב שבו היא הכי צריכה את יואבי זה עכשיו, שיבוא
ויכנס, רק לדקה, רק שירגיע אותה שיגיד לה שהכל יסתדר בסוף והכל
יהיה בסדר. אבל הכל היה לא בסדר.

ארבע דקות לפני, היא חתכה חתיכת חזה עוף עבה לשניים ונחתכה
קלות מהסכין החד. דם החל מופיע על האצבע והיא ניגבה את האצבע
על הסינר, מגלגלת אותה בבד הסינר לעצור את שטף הדם הזעיר. משום
מה, היא נזכרה בלידה של רועי, אולי בגלל הדם, ואיך יואבי היה
מאושר. "יש לי בן" זכרה אותו רץ וצועק בבית החולים מנשק כל מי
שנקרה בדרכו. כזה מצחיק יואבי שלה. היא זכרה את הלילות שיואבי
קם להחליף לרועי ולהאכיל אותו. היא ניסתה להיזכר מתי היא קמה
בלילה, שהרי מעולם לא היניקה ולא הצליחה להיזכר. רק שיואבי היה
במילואים, בפעם הראשונה אחרי שרועי נולד, רק אז הבינה פתאום
כמה יואבי עוזר לה. כמה קשה לה בלעדיו. היא נזכרה בויכוח שלהם
לפני שנה ושנתיים ושלוש. יואבי רצה עוד ילד. אמר שפער הגילים
גדול שמתחיל להיות לחוץ שצריך להביא עוד אחד או אחת. ששלוש זה
עדיין לא משפחה וארבע כן. מינימום שניים התחנן, אל תתני לרועי
לגדול בלי אח. אבל היא לא רצתה. זה לא התאים לה לתוכניות. לא
עכשיו בכל מקרה, יש לה עבודה מבטיחה ואין לה זמן להיות בהריון
ולידה. "מה יש" אמרה לו פעם, לפני כמה חודשים "בוא נתחלף. אני
אלך למילואים ואתה תיכנס להריון". "לי אין בעיות" אמר "אבל אני
חושב שאת לא תסתדרי" אחר כך הם לא דיברו שבוע. רק דברים
הכרחיים. יואבי ישן בסלון והיא לבד במיטה הזוגית. כל לילה
שכבה, מסתכלת בתקרה, בחושך, מתגנבת לסלון לראות אם גם הוא ער.
אבל הוא ישן טוב ואפילו נחר. אחר כך התפייסו והיא חשבה לעצמה
אולי תכין לו הפתעה. מי אמר שאי אפשר להביא ילד או ילדה כמתנה?
היא הייתה כבר שלמה עם ההחלטה להיכנס להריון מזה זמן, אבל לא
סיפרה ליואבי, שהפסיקה את נטילת הגלולות. "שיהיה קצת במתח"
חשבה, "מגיע לו". עכשיו שני אלה שממולה מדברים על כך שאולי
כדאי שתתקשר למישהו קרוב שיבוא ויהיה איתה. אולי קרוב משפחה או
חברה או שכנה, כי לא טוב שתהיה לבד והיא רק אומרת "יואבי,
תתקשרו ליואבי, אני צריכה לדבר עם יואבי". "אנחנו מבינים" הם
אומרים לה "כן, זה קשה, יואבי איננו. הוא לא יחזור יותר. הוא
מת. גיבור. נפל בקרב". והיא? היא לא רוצה את יואבי גיבור היא
רוצה אותו לידה, היא רוצה לגעת בו, להחזיק לו את היד, להביט
בעיניו הכחולות. כחול. כמו הבדיקה שעשתה הבוקר.