"אני מרגיש את זה בכל העצמות שלי", הוא אמר לי יום אחד "שאנחנו
חייבים ללכת לשם ביחד".
"השתגעת? אני לא בא אתך "עניתי לו, "לא מופיעים לפגישה עיוורת
עם חבר, זה מגוחך, מה היא תחשוב עליך?"
"מה איכפת לך מה היא תחשוב" הוא ענה  "אנחנו חברים וזהו".
"ומה אני אמור לעשות שם?" שאלתי, לא מאמין שנפלתי לדו שיח
כזה.
"כלום, אתה תשב לידי וביחד נדבר אתה".
"אני לא מבין למה אתה לא יכול לדבר אתה לבד, מה אתה צריך
אותי?"
"אתה תעזור לי לענות לה, יהיה בסדר תאמין לי, שים על עצמך משהו
ובוא כבר, גם ככה אני מאחר".

טוב, באתי אתו. מה אני אמור לעשות? כל יום הוא בא אלי עם איזה
שיגעון חדש, תמיד סוחב אותי אתו לכל מיני מקומות מפוקפקים ולא
משנה כמה אני מנסה לעמוד על שלי, תמיד בסוף אני מוצא את עצמי
משתרך אחריו ומקלל את הרגע שהסכמתי לבוא.
אני ושרון חברים עוד משהיינו ילדים קטנים.  גם אז היו לו כל
מיני רעיונות בראש. תמיד רצה לבדוק איפה הגבול ולאן עוד הוא
יכול להגיע. אני זוכר שפעם הוא חשב שהוא יכול לנסוע על אופניים
בלי ידיים ולא עברו כמה דקות והוא נמרח על איזה עץ ומאז יש לו
צלקת על האף, מעין אות קיין לשטויות שהוא עושה.
ותמיד יש לו דעה נחרצת על כל דבר שקיים בעולם. אפשר לנהל אתו
ויכוח סוער והוא יגן בגבורה על דעתו האימתנה , אבל מה שיפה
אצלו שהוא גם גמיש - לא עוברות כמה דקות והוא יכול לשנות את
דעתו, ולתמוך במרץ גם בצד השני.

בכל אופן, ירדנו מהאופנוע שלו, לקחנו את הקסדות אתנו ונכנסנו
למסעדה שנקבעה כמקום המפגש הרומנטי שלהם.
עשינו סיבוב קצר במסעדה כדי לבדוק אם היא כבר הגיעה, הגענו
למסקנה מהירה שהיא כנראה מהמאחרות, תפסנו לנו שולחן פינתי
והזמנו משהו לשתות.
"אתה אמרת לה שאני בא אתך?" שאלתי אותו, חושש לגורל הבחורה.
"לא, שטויות, מה זה צריך לעניין אותה?"
" מה זאת אומרת?!" נתרעמתי, "בטח שזה צריך לעניין אותה! עכשיו
היא לא תבוא לשבת כאן כי היא בטח לא מתארת לעצמה שהיא קבעה עם
שניים".
"זה בסדר, אני אלך לקרוא לה אם היא תכנס, אל תדאג".
שרון והחוסר רגישות שלו. הבחורה הזאת בטח בנתה הרים על הפגישה
הזאת,  בשבילה זה חיים ומוות ובשבילו זה עוד ערב שהוא מעביר.
"אני חושב שזאת היא" הוא אמר פתאום, מצביע לעבר דלת הכניסה.
"אני רואה שתיים" אמרתי, "איזו מהן?"
"אני לא יודע" הוא אמר " תכף נראה מה הן עושות".
שתיהן הלכו ביחד והתיישבו בשולחן אחר, במרחק ניכר ממני
ומשרון.
"אולי היא גם הביאה את חברה שלה" אמרתי לו " תלך תשאל אותה אם
זאת היא". טוב, אז הוא קם, ניגש אליהן, החליף איתן כמה מילים
וחזר אל המקום הבטוח שלו לידי.
"זאת לא היא" הוא אמר " אבל אם ההיא לא תגיע, נלך לשבת לידן,
דווקא נראות לא רע".
המלצרית שלנו הגיעה סוף סוף עם השתייה שהזמנו. שרון הודה לה
באביריות, הוחלפו ביניהם חיוכים לא מובנים והיא הלכה.
"אני מכיר אותה, אני לא זוכר מאיפה", אמר לי שרון אחרי שהיא
פנתה לדרכה, "יכול להיות ששכבתי אתה פעם? היא ממש מוכרת לי".

על הפגישה העיוורת הזאת שרון סיפר לי רק באותו היום. האמת שזה
קצת הפתיע אותי כי לשרון אף פעם לא היו בעיות להשיג בחורות. לא
שהוא נראה מי יודע מה, אבל הוא מהגברים האלה שיודעים מה להגיד
לבחורה כדי שהיא תסכים להבליג על המראה החיצוני.
כששאלתי אותו לפשר הפגישה הזאת הוא אמר לי שאחרי שהוא נפרד
משרית, האקסית הטרייה שלו, היא נתנה לו את המספר טלפון של
החברה שלה ואמרה לו שכדאי לו לנסות. איפה הוא מוצא אקסיות כאלה
רחמניות אני לא יודע...    
ושרון הוא כזה, שאם יחזיק מספר טלפון של בחורה ביד אחת ויבחין
במכשיר טלפון בעין שניה ובלתי מזוינת בעליל- הידיים שלו יתחילו
לרעוד ולא יעברו כמה דקות והוא יממש את סטיותיו האפלות ביותר
וירים אליה טלפון.
אז הוא התקשר, הם קבעו והנה אנחנו כאן.

עשר דקות אחרי השעה שנקבעה היא הגיעה. בחורה צנומה, עם שער
שחור אסוף, פנים עגלגלות ונעימות למראה. איך שהיא נכנסה בפתח
המסעדה אמרתי לשרון שזו בטח היא. שרון הביט עליה ונפנף לה
בהתלהבות. היא חצתה את המסעדה והתקרבה אלינו בביישנות. שרון קם
ממקומו, לחץ לה את היד ואמר לה-" אני שרון, נעים מאוד" היא
ענתה לו שגם נעים לה מאוד  והוסיפה לשיחה הקולחת- " אני גאיה".

לא ידעתי מתי התור שלי להציג את עצמי וגם לא רציתי להפריע, אז
שתקתי וחשבתי שאולי היא לא תשים לב שאני יושב שם והכל יעבור
בשלום.
אבל למרות שניסיתי לצמצם את עצמי כמה שיותר תקוותי נגוזו
בערפל, כנראה שעסקינן בבחורה חדת אבחנה והיא מייד פנתה אלי
ושאלה אותי בחיוך- "ומי אתה?"
לא ידעתי אם היא רוצה את התשובה הפילוסופית לגבי מהותי כאדם או
את התשובה האידיוטית. לאחר מספר שניות של מחשבה מהירה, החלטתי
ללכת על האידיוטיזים- "אני חבר שלו, עמי, נעים מאוד" ולחצתי לה
את היד ממקום מושבי שעל הכיסא שליד השולחן.
הרגע המרגש עבר בשלום, והיא החליטה להתיישב סוף סוף. שרון שאל
אותה אם היא רוצה להזמין משהו והיא ענתה לו- "רק מים, תודה".
אף פעם לא הבנתי את הבחורות האלה! מים? קחי סטייק, מה אכפת
לך?
יש לך גבר שמוכן לשלם. רק בגלל זה הייתי רוצה להיות אישה.
הייתי מזמין את המנה הכי יקרה בתפריט, אוכל בתאבון, אומר תודה
והולך הביתה.

אחרי כמה דקות המים שלה הגיעו, אמנם עם קש וחתיכת לימון על
הכוס, אבל עדיין - רק מים.  
היא שתתה אותם דרך הקש באיטיות כזאת כאילו שזה מים של מיליון
דולר ואז שרון החליט שהגיע הזמן להפעלת קסמיו האישיים -
"החברה שלך לא אמרה לי שאת כל כך יפה" אמר והוסיף חיוך
שרמנטי.
ישבתי שם ונחרדתי. לא חשבתי שעדיין המשפט הזה ממשיך לרוץ בשוק.
ובכלל, למה שהחברה שלה תגיד עליה דבר כזה? לא שהיא חלילה
מכוערת, אבל אני מקווה בשבילה שיש לה צדדים יותר חזקים. אחר כך
חשבתי שאולי גם אני אנסה את מזלי בהתעניינות מהסוג הזה ואשאל
אותה למה החברה שלה לא סיפרה עליה שהיא אוספת תרמילי רובים
בבונקרים בצפון לבנון - אבל... החלטתי לוותר. לא רציתי להביך
אותה בחשיפה שכזאת בשלב כל כך מוקדם של ההכרות שלנו.
"אז מה את עושה?" המשיך שרון בשלו, מנסה להוציא ממנה שביב של
תגובה אוהדת, וזו הפטירה אליו " אני כרגע לא עושה כלום".
לא הבנתי אם הכוונה שלה לחיים שלה בכלל או למעשיה בפגישה הזאת
אתנו, אבל ידעתי שהתשובה הזאת תלחץ לשרון על כפתור נסתר של
הפחד מהכלום.
"מה זאת אומרת כלום? את לא עובדת?" הוא שאל אותה בפליאה.
"לא. גם לא לומדת. כלום. אני החלטתי לנוח קצת מהכל" אמרה,
ושתתה מהמים.  
"טוב", הפטיר שרון, "לנוח זה טוב לפעמים, אבל צריך גם לעבוד,
את יודעת, אחרת לא תוכלי לשלם את השכר דירה שלך".
ראיתי איך המבט שלה הולך ושוקע בכוס המים, והייה נראה כאילו
היא לא ממש מקשיבה. היא לקחה את הקש בידה והחלה מסובבת אותו
בכוס עד שלבסוף החליטה לשתף אתו פעולה ושאלה אותו בחוסר רצון
"אז מה אתה עושה?"
יריית הזינוק ניתנה ושרון עלה על הבמה- "אני עובד בחברה
לפלאפונים. אני הסוכן מכירות שלהם. אני עובד מהבוקר עד הערב
ואני לא מפחד מעבודה קשה, אף פעם לא פחדתי. אני מגיל חמש עשרה
עובד, תמיד החזקתי את עצמי ואף פעם לא התעצלתי. אני לא עצלן".
אמר ולקח לגימה מהבירה שלו בפוזה של מישהו שעבר זריקה לאגו.
היא עדיין המשיכה לשחק בקש , מהנהנת בראשה, מתנשמת. הבטתי בה
והרגשתי שיש משהו בבחורה הזאת שלא ידעתי להסביר. היא לא אכלה
ממנו כלום. בהיתי בה והיא עוררה את סקרנותי.
"אז מי אתה?" פתאום היא פנתה אלי אפילו בלי להרים את המבט.
"תלוי מה את מחפשת" עניתי לה. היא הרימה את עיניה, הביטה בי
וחייכה כאילו מרוצה מהתשובה שלי. עניתי כמו כל ישראלי טוב.
בשאלה.
"אתה רוצה להיות מה שאני מחפשת?" היא שאלה והישירה מבט אל תוך
מעמקי מוחי. הרגשתי איך גל חום עובר בי. התחלתי לחשוב על כל
פתחי המילוט האפשריים במסעדה הזאת, ולא פסלתי אפשרות של מסוק
חילוץ שינחת על גג המסעדה ויטיס אותי הרחק הרחק מכאן. המשכתי
להביט בה והיא לא הורידה ממני את המבט שננעץ לי עמוק בנשמה.
מאיפה היא גידלה את המבט הזה, לעזאזל? מאיפה האומץ? הורדתי
ממנה את המבט באחת ולגמתי מהכוס מיץ שלי, מנסה לשמור על חזות
קשוחה. חייכתי אליה כממתיק סוד והרגשתי איך הדם לאט לאט אוזל
לי - "עוד קצת!" עודדתי אותו, "אל תעזוב אותי עכשיו, בסך הכל
בחורה".
שרון נחלץ לעזרתי והחזיר את השיחה למסלולה המקורי- "אז מה את
רוצה לעשות אחרי שתנוחי?" לשמחתי מבטה חזר אל כוס המים וירד
ממני. יש אלוהים!
"אני לא יודעת". היא ענתה לו אבל שרון לא ויתר. הרגיז אותו
כנראה לפגוש אדם כזה שלא יודע כלום. שאין לו תשובות ושרון אוהב
תשובות. "אין לך איזה שאיפה שהיית רוצה להגשים? אין לך חלומות?
את חייבת לחשוב על משהו שאת רוצה לעשות עם עצמך ולעשות אותו,
לא לבזבז זמן. אני למשל רוצה  ללמוד משפטים ואני אלמד. אני
עכשיו משלים את הבגרות שלי, ושנה הבאה אני אתחיל ללמוד. אני
יודע מה אני רוצה מעצמי ואני שואף למטרה".
"יפה" אמרה לו והנהנה אליו בראשה, לוקחת את השלוק האחרון מכוס
המים שלה. החלטתי להיות נחמד ושאלתי אותה אם היא רוצה עוד כוס
מים.
"לא, דווקא בא לי לאכול משהו".
לבחורה הזאת יש שכל, חשבתי לעצמי. קראתי למלצרית וזו הגישה לה
את התפריט. גאיה לקחה אותו אבל אפילו לא פתחה אותו. "אני רוצה
את טוסט מספר עשר עם הרבה גבינה, תודה".
המלצרית רשמה והלכה.
"אהה!" חשבתי , היא אפילו לא פתחה את התפריט! פשט - שהיא באה
לכאן לעיתים קרובות. אולי בכלל כל הפגישה הזאת היא רק תחבולה
בשבילה כדי לקבל ארוחה בחינם. התחלתי לחבב את הבחורה הזאת. יש
בה משהו ערמומי.

"עדיין לא ענית לי על השאלה", אמרה פתאום והביטה בי.
אני לא מאמין! לבחורה הזאת יש חוצפה!  וזיכרון טוב... אני בכלל
שכחתי כבר מה הייתה השאלה.
"לא תמיד תקבלי תשובות על השאלות שלך" עניתי לה בחיוך וחשבתי
שיצאתי מזה,  אבל איפה... נראה שהבחורה הזאת שמה אותי בכיס
הקטן.
"אתה יודע מה.. בוא נשחק משחק. אני אקח את הקש שלי ואסובב אותו
על השולחן. אם הפיה תהיה לכיוון שלך, אתה חייב לענות לי על
השאלה שלי. אם לא, תוכל אתה לשאול אותי כל מה שאתה רוצה, כמו
אמת או חובה".  

הרגשתי איך אני לאט לאט עובר למצב צבירה של גז. דמיינתי איך
אני קושר את שרון למיטת ברזל, ועם המכשיר הזה של הבנות שמוריד
שערות מהרגליים הייתי עושה אותו מה זה חלק, כמו תחת של תינוק,
על זה שהוא סחב אותי לכאן.
"בסדר?" היא שאלה אותי שוב, מנסה להחזיר אותי מחדר העינויים עם
שרון.
"טוב, שיהיה". עניתי חלושות. היא הזיזה את הדברים מהשולחן,
הוציאה את הקש הרטוב שלה מהכוס, ניערה אותו והניחה אותו במרווח
שביני לבינה.
"תסובב אתה, שלא תחשוב שאני מרמה" היא חייכה שוב. איזה בחורה
ממזרה. ההרגשה של ההפסד הקרוב הציפה אותי אבל שמרתי על קור
רוח. לקחתי את הקש וסובבתי. הפיה התכוונה אליה והדם חזר אל
פניי.
היא לקחה את הקש אליה וחייכה.
"הפסדתי. אז מה אתה רוצה לשאול אותי?"
הייתי רוצה לשאול אותך כמה גברים היו לך, או מה הפנטזיה המינית
שלך, או אם בא לך להיכנס איתי למיטה עכשיו, אבל אני לא יכול,
אז איך יוצאים מזה? לא עולה לי שום שאלה נורמלית. האם המוח שלי
עד כדי כך מעוות?
"הייתי רוצה לדעת מי את" אמרתי לה לבסוף והתפעלתי מעצמי. איזו
שאלה! אני נורמלי למרות הכל. יש תקווה. גם עומק גם חשיבה
יוצרת. גם ביטחון גם מחשבה. הכל בשאלה אחת. איזה קסם יש
למילים! נפעמתי.
"טוב" היא אמרה ,"אז ככה, היו לי שמונה גברים, הפנטזיה המינית
שלי היא לשכב עם גבר מאופר ולבוש בבגדי אישה, וכן, הייתי רוצה
להיות אתך עכשיו במיטה".

נשארתי פעור פה. אני רוצה להתחתן כאן ועכשיו. קחי אותי אלייך.
תהיי לי לאישה. היי אם ילדיי.

הבטתי לצדדים מחפש חבר להתרגשות וראיתי ריקנות. שרון כנראה
איבד עניין באיזשהו שלב, קם והלך לשבת עם השתיים שנכנסו
בהתחלה.
הבטתי בעיניה והיא הביטה בעיני. לקחתי לה את היד והחזקתי אותה.
היא חייכה. איזה רגעים! מי היה מאמין... מי היה מאמין....!
שאלתי אותה עם בא לה על הליכה ברחוב במקום הטוסט ותוך שניות
כבר היינו בחוץ, הולכים זה לצד זה ברחוב תל אביבי סואן, נעלמים
באופק הרועש אל תוך זרועותיה המחבקות של האהבה.