חשבתי פעם על מקל. לא מקל מיוחד, מקל רגיל, כזה שאתה דורך עליו
בדרך לאיזה מקום, אחד כזה שאתה לא שם אליו לב. מקל רגיל. יבש.
שנשר מאיזה עץ שהתכחש אליו.
העץ, אם חושבים על זה, הוא קצת אנוכי כי ברגע שאחד הענפים שלו
עושה לו בעיות, הוא לא מזרים אליו מים ולא כלום עד שהוא מייבש
אותו לחלוטין ואז לענף אין כבר כוח והוא נופל ואז כולם דורכים
עליו, והעץ מסתכל ולא אכפת לו.
אז על מקל כזה חשבתי.
ואז גם חשבתי על אבן. יש את האבנים הקטנות האלה שמתגלגלות לך
בין הרגליים. במקרה הטוב אתה בועט בהן ובמקרה הרע אתה מתעלם
מהם או דורך עליהן וממשיך בדרכך, והיא עומדת שם על הכביש,
לכאורה עשויה מחומר קשיח, אבל נתונה לחסדי העולם, לחסדי האנשים
הסובבים אותה, שידרכו עליה, שיסובבו אותה, שיבעטו בה. מין אבן
שכזאת.  

ואז חשבתי על מסיבת חסרי חשיבות. האבן בטח משוויצה בפני המקל
כמה שהיא חזקה וכמה שהיא עשויה מחומר חזק וכמה שהיא יכולה
לעמוד בפגעי הטבע וכלום לא קורה לה, היא מחזיקה מעמד, והמקל
בטח לוקח עוד לגימת אבק וטועם מהעפר שעל השולחן ומקנא בה עד
עמקי נשמתו, הוא בטח אומר לעצמו- "הלוואי והייתי אבן... יא
אללה, אלוהים, למה לא בראת אותי אבן".
והעלים היבשים שיושבים בצד ומתייבשים עוד יותר, מקשיבים לשיחה
שלהם ונפשם יוצאת אליהם. "הלוואי והיינו מקל או אבן, במקום זה
אנחנו עלים. סתם עלים יבשים, איזה גורל אכזר"

אז האבן כשלעצמה נורא חזקה, אז מה? מה זה עוזר לה? היא וכל
החוזק שלה עומדים ברחוב ואין לה שום יכולת לשלוט בכלום, היא
נשארת בחוזק שלה וזהו.

חשבתי גם על העפר. העפר הוא מין חום כזה, לפעמים בא בגושים
גדולים ולפעמים סתם מפורר לחתיכות קטנות ברגע שדורכים עליו,
וכל פעם שדורכים עליו עוד פעם הוא מתפורר עוד יותר ועוד יותר
עד שהוא כבר לא מוצא את ידיו ואת רגליו.
אז באותה מסיבה של האבנים והמקלות והעלים היבשים, הוא בא ככה
באמצע המסיבה בשביל הדאווין, נכנס לאולם עם גלימת הבוץ החומה
שלו, מאושר להיות עפר. וכשהוא פוגש את האבן הוא מתחנף אליה
ואומר לה כמו שהוא אומר לכולן, שהיה רוצה להיות עפר לרגליה.
אבל עם כל הדאווין העפר הוא בחור רגיש. הוא נפגע מהר כשדורכים
עליו והוא מתפרק לחתיכות קטנות ורק עד שמישהו ממש יורק עליו
הוא מצליח להידבק לעצמו בחזרה. ואיך שהאבן מתעלמת ממנו, הוא כל
כך נפגע, שהוא בעצמו יורק על עצמו כדי שאף חתיכה ממנו לא
תיפול.
מין מסיבה כזאת, של חסרי הערך.
העפר היה כל כך רוצה  מישהי שתבין אותו, והוא מדי פעם נזכר
בתקופה שהוא ואבן היו ביחד, כשהיו צעירים, היא הייתה במיטב
שנותיה ההיסטוריות, נראתה יותר אבן מתמיד, הצבע האפור שלה היה
חזק, והמרקם שלה היה חלק והיא הייתה קטנה כזאת, חמודה והעפר
מיד השתטח לרגליה.
זה היה כשהוא היה צעיר, כשרק היה רגב פשוט מין השורה. זאת
הייתה אהבה ממבט ראשון. זה היה סיפור אהבה מהסרטים. הוא אהב כל
כך לתת לה להיות עליו, הוא עשה מה שהיא רוצה, הלך לאן שרצתה,
הגן עליה, חימם אותה בחורף, והיא אהבה שיש מישהו שכל כך מעריץ
אותה כמו שהיא, אבן פשוטה, ולא הייתה צריכה לעשות הרבה, והוא
פשוט היה שם בשבילה תמיד, לרגליה.
אבל עם הזמן כל הדברים הטובים שהם אהבו אחד בשני הפכו להיות
לשנואים ביותר-  האבן כבר לא יכלה לסבול את החוסר אופי של
העפר, זה שאין לו דעה משלו, וזה שהוא נפגע מכל שטות ושמכל דבר
הוא מתפרק לחתיכות, כל רוח הכי קטנה מפוררת אותו, עיצבן אותה
שהוא לא חזק כמוה וגם התחיל להלחיץ אותה, שהוא נותן לה כל מה
שהיא רוצה בלי חשבון .
והוא מצדו התחיל להימאס לו שהאבן לוקחת ממנו את כל האנרגיה
העפרית שלו, ולא נותנת לו כלום בתמורה, היא כל הזמן דורשת
ודורשת ואין לו מספיק זמן לעצמו ולשאיפות שלו להיות משהו
בחיים. הוא הרגיש שהאבן סוגרת אותו, היא קרה ולא מבינה אותו,
היא לא רכה כמוהו.
אז אחרי כמה זמן הם הבינו שזה לא זה. שעדיף שכל אחד ילך לדרכו.


העפר התפרק לחתיכות כשהאבן הלכה לדרכה. הוא לא ידע מה לעשות.
הוא היה עצוב ומדוכא, ורק כשהוא בכה הדמעות שלו הדביקו אותו
מחדש לגוש עפר גדול וגאה.
הוא אפילו הדביק לעצמו חתיכות בוץ נוספות, ואפילו נהייה יותר
גדול ממה שהייה לפני זה.
ואילו האבן לא קרה לה כלום אחרי הפרידה. היא נשארה כמו שהיא.
מאובנת. גם אחרי כמה שנים היא עדיין נשארה אותה אבן, מתגלגלת
לה ברחוב, מחפשת לה מישהו שיעטוף אותה שוב.

מין מסיבה כזאת של חסרי הערך.