האיש הוריד את נעלי הבית שלו ושם אותם בפינת החדר.
האשה ראתה את מעשיו, וגמרה אומר גם היא, להוריד את נעליה. אף
על פי כן היא התלבטה באם לעשות כן, שמא האיש יחשוב שהיא מחקה
את מעשיו, וכל שרצתה הוא לאוורר את רגליה.
היא הורידה אותם ושמה אותם בפינה האחרת של החדר.

האיש והאשה ישבו זה לצד זה על ספסל העץ הנמוך, שהיה מט ליפול,
ולא דיברו מילה. נעליהם היו מפוזרות בחדר.
האיש התבונן בשעונו, ותהה כמה זמן הוא יאלץ לשבת כאן רק
בנוכחותה של האשה. האשה חשבה שחבל שאין לה שעון, אבל טוב שלאיש
יש, כך תוכל להציץ בשעונו ולדעת מה השעה.

היא התבוננה במראה הגדולה שכסתה את כל הקיר ממולם, ופזרה את
שערה, שהיה אסוף לצמה הדוקה. היא הניחה שההתעסקות בשיער תוכל
להעביר לה זמן מה בחברתו של האיש הזר.

הוא התבונן באיזה דיוק עוברות השניות בשעון שלו, ואף ניסה
להאזין לתיקתוקים שהוא משמיע.

הם לא דיברו.

האשה החלה להרגיש קצת לא בנוח, אז היא ותרה על תכניתה להציץ
בשעונו, ושאלה אותו מה השעה. אולי כך יוכלו לפתח שיחת נימוסין
קלה ולהעביר את הזמן, למרות שאינם מכירים.

האיש אמר לה שעכשיו רבע לחמש, והסיט את ראשו לכיוון המראה,
כאילו הוא בודק משהו הנמצא בפניו. האשה אמרה שיש עוד שעה עד
שהמורה יבוא, ושאלה אותו למה הקדים כל כך. האיש אמר לה שלא
חישב נכון את הזמן.

היא קוותה שישאל אותה למה היא הקדימה כל כך, אך הוא קם, והחל
לצעוד יחף לכיוון המראה. הוא הרגיש לא בנוח עם שיחת הנימוסין
שהאשה נסתה לפתח, וניסה לברוח ממנה, גם אם לא ידע איך. האשה
התבוננה במכנסי הטרנינג שלבש, שהיו רפויים על גופו. נראה היה
לה שהוא רזה מאוד, אך לא הצליחה לברר עד כמה כי בגדיו היו
מונחים עליו כבגד על קולב.

האיש הרגיש שהיא נועצת בו מבט- והישיר מבטו לכיוון המראה. הם
התבוננו זה בזו דרך המראה למספר שניות, שנראו לגבר כנצח, ואז
האשה השפילה מבטה.

האיש חזר לשבת ליד האשה, וספסל העץ חרק במקצת כשהתיישב. האשה
החליטה לנסות שוב ליזום שיחה, כי בכל זאת הוא החברה היחידה שיש
לה כרגע, והעירה משהו על איכות הספסל. הוא לא הגיב אלא בהינד
ראש באגביות מסויימת.

היה נדמה לה שהיא שומעת את תקתוק השעון שלו. היא היטיבה
להקשיב. לא כי עניין אותה לשמוע שניות עוברות, אלא כי זה היה
הצליל היחיד ששמעה מזה עשר דקות.

לפתע האיש אמר משהו. היא כל כך שמחה והתרגשה שסוף סוף הוא משתף
איתה פעולה ומדבר, שלא הבינה בדיוק מה אמר. היא שאלה אותו
לדבריו, והוא אמר שהוא לא מבין למה במקום יוקרתי כמו זה,
הסטודיו הוא בלי חלון. הוא הוסיף ואמר שהיה מעדיף להתבונן
עכשיו לחצר.

האשה אמרה שהוא צודק בהחלט, ואולי כששאר חברי הקבוצה יגיעו, אז
יוכלו לדבר על זה עם המורה.

האיש לא הגיב. הוא הלך והתיישב על הרצפה, ונשען על המראה. זו
זזה קצת והאשה ראתה את בבואתה מתעקמת לשניה ואז חוזרת למצב
הרגיל. היא חייכה. הוא לא חייך.

היא שאלה אותו לשמו. הוא אמר שקוראים לו אלון, ויצא יחף
מהחדר.

האשה התצטערה שהלך, והתבוננה בנעלי הבית שלו בפינת החדר, תהתה
באם יחזור לקחתם.

היא שמעה שוב תקתוקים. לרגע שמחה, כי קוותה שזהו מחוג השניות
בשעון שלו, אך אט אט התברר לה שהתחיל לרדת גשם בחוץ.

האשה חשבה שאלון צדק, שבאמת חבל שאין לה שם חלון. אבל יותר
הצטערה שאין לה את האיש, אלון, ואם לא אותו, לפחות שעון, שתוכל
לדעת עוד כמה זמן
נשאר לה.