כולם ידעו שגם לי יהיה את זה.
זה היה ברור, הרי אצלנו זה קרה לכולם בסוף.
אפילו הבן דוד הקטן הזה, בגיל שנה פגש אותו.

אני זכיתי לפגוש אותו לפני שנה בדיוק.
הוא בא והציג את עצמו ( הוא היה נורא מנומס).
הוא לבש אדום, בהתחלה לא זיהיתי אותו, אח"כ נורא התרגשתי.

יום אחד הם התחילו לטפל בו,  כל הפרופסורים האלה.
הם אמרו שהוא יושב לי בבטן ושזה נורא מסוכן  (אני לא האמנתי
להם).
הוא דווקא היה נחמד בהתחלה, לא הפריע, לא הרעיש, נורא מיוחד.

ואז, השיער התחיל לנשור, פתאום הייתי חוטף צינון משום מקום,
היו לי  את הפצעים האלה בפה, שלא עוברים שבוע, החניק לי
בגרון,
היה לי קר כל הזמן, ואני חושב שגם חוש הטעם נפגע קצת.

אחרי שטיפלו בו, כולם היו באים ומרחמים.
אני? אני נורא נהניתי מזה  שכולם באו לראות אותו.
הרגשתי חשוב.

ואז, אז הוא הלך.
סתם ככה, ביום אחד, הוא פשוט עזב.
נשארתי לבד, בלי כאב, בלי דמעות, בלי שיער.

אני כל הזמן מסתכל מהחלון ותוהה מתי הוא יחזור,
אפילו התכוננתי לכבודו וארזתי הכל.
אני מקווה שהפעם נעזוב ביחד.

אני יודע שהוא יחזור.
זה פשוט ברור, הוא חזר אצלנו לכולם.
אפילו הבן דוד הקטן הזה פגש אותו שוב.