"תראה לשרון איך להתקלח בביתן שלך (מה שנקרא בימינו "צימר"),
בבית אין מים חמים", ככה פנתה אלי אמי, בלי לשער איזו חוויה
היא מארגנת  לבנה הצעיר.
שרון, חברה זרוקה, לא הכי צעירה, של אורח של אמי, משכה את עיני
מרגע שהופיעה בביתנו.  אישה כמו בציורי האומנים הפריזאיים -
חזה ואגן מלאים וכבדים, מותניים צרות... מה שהבדיל אותה מאותן
דוגמניות שקטות, עצורות ועצובות מבט, היו ערימת תלתלים פרועה,
זוג עיניים קורנות ומבט ישיר, מתגרה.
אבל היא הייתה חברה של, ואני, שעוד אף פעם לא הייתי, בכלל,
בקושי העזתי להגניב לגופה מבטים נסתרים, מנחש רכות דשנה של
גבעות תפוחות, מקנא במי שזוכה לראות ולהרגיש אותה...

ביציאה מהבית התחוללה מעין התגוששות בינינו - מי ילך שני - היא
ציפתה שאני אראה לה את הדרך, ואני תכננתי לקבע את עיני
בהתנחשלות אחוריה הדשנים, מתחת לשמלת הבד הדקיקה שעטפה ברישול
את גופה השופע.
אני מדבר על כ- 30 שנה לאחור, ועד היום אני זוכר את שבריר
השניה הזה שבו היא כנראה הבינה מה הולך בראשי, ופנתה לפני,
בהנחייתי, לעבר הביתן, מתעניינת דרך הכתף בחיי המקום.  אני לא
זוכר אף מילה מהשיחה, רק את היטלטלות הגבעות הדשנות, לפותות
בתחתונים שחצו כל אחת באלכסון חודרני, פעם כאן ופעם כאן. מודע
למתח שהתחיל להיבנות בשיפולי גופי, מקווה שמכנסי הג'ינס הגסים
וההדוקים שלבשתי, יסתירו את ההתרחשות המתפתחת, שיתפתי איתה
פעולה בשיחת החולין חסרת משמעות.

בימים ההם האירוח הכפרי היה בחיתוליו, והצימרים היו ספרטניים
מאוד.  המקלחת, יחד עם הכיור ואסלת השירותים צומצמו לחדרון
קטנטן.
כשבכל גופי משתוללים זרמים תת-עוריים, הראיתי לה איך פותחים
ומכוונים את המים והדרכתי אותה איך לשים את שטיח הגומי קצת על
הדלת, ככה שהמים לא יזרמו לשאר חלקי הביתן....
עוד הסברתי לה בגרון ניחר שכדי שהבגדים לא יירטבו במקלחת
הקטנה, אני נוהג להתפשט בחדרון הסמוך.  הכנסתי אותה איליו
ופניתי בצער רב לעבר דלת היציאה.
עוד לפני שהספקתי להשלים את הצעד השני, עצר בעדי קולה באיזו
שאלה חסרת משמעות אבל מחייבת תגובה.  תוך כדי הפניה בחזרה
לענות כבר שמעתי אוושת בד על גוף, והנה היא עומדת מולי
בתחתונים בלבד, החזה הכבד מתנודד חופשי ישר מול עיני, גבעות
מלבינות  תחומות בבירור בשיזוף עמוק, פטמות כהות בולטות מתוך
טבעות מעט בהירות יותר...
כאילו שזה קרה לפני דקה, אני זוכר את המאבק הפנימי סוער במוחי,
הרצון העז להוריד את העניים, לראות שם למטה, את התחתונים...,
ומולו את הצורך להראות מנומס, אדיש ולא מעוניין (קול, היו
קוראים לזה היום)...
"הי!"
כנראה שלא שמעתי אותה בפעם הראשונה:
"מה קרה, לא ראית אישה בתחתונים בחייך?"
לא. אבל אפילו את המילה הזו לא הצלחתי להוציא מפי. גם לא היה
צורך.
פי היה יבש לחלוטין, מכנסי תחמו את התרגשותי בעוצמה מסוכנת,
שאלתה בעצם היוותה רשות והכוונה להוריד את העיניים, לראות -
בפעם הראשונה בחיי אישה בתחתונים, ככה חזיתית, לא בהגנבת מבט
מתחת לאמרת בד מתנפנפת בהיסח דעת - ועוד כשהיא ערה למבט!  "זה
כמעט כמו בגד ים" עברה לי המחשבה בראש, תוך כדי שאני שותה בצמא
את רמיזת קווי המתאר של מה שמתחת, של מה שעדיין לא ראיתי
מעודי, אבל כל חיי הערים אני עסוק בניחושו...
אני לא זוכר איך בדיוק, מוחי היה אפוף מדי באותם רגעים, אבל
אין לי ספק שהיא דאגה שאני אבין שאני אמור להישאר.  מתבקש
להישאר, ממשיכה לדבר איתי כאילו כלום, מזכה אותי במבט חטוף של
אחוריה הדשנים לפותים בתחתונים המתוחים כשהיא פנתה למקלחת,
חתימת התנועה המעגלית ההדדית נחרטת במוחי לעד.
דלת חדרון המקלחת נסגרה מאחוריה, משאירה אותי לנסות להירגע,
לשלוט בריגושים, מצטער שהשארתי עבורה את המגבת בפנים, תוהה איך
היא תצא, ומתי...

אבל לא עברה דקה ו אני שומע אותה קוראת לי, טוענת שאינה מסתדרת
עם שטיח הגומי...  כששיני חשוקות, להסתיר את הרעד המשתלט על
גופי, התייצבתי מול הדלת הנפתחת.  לא זוכר אם ולמה ציפיתי, אבל
לא יכולתי לבקש יותר.
עכשיו היא הייתה עירומה לחלוטין, עומדת מולי בהתרסה, האגן מוגש
לפנים, ירכיה מורחקות אך במעט זו מזו, כל כולה הזמנה לעיני
החוקרות.  ינקתי בצמא את הפרטים הנכספים, מתמקד, תוך ויתור
מוחלט על כל ניסיון להסתיר זאת, באוסף קפלי העור שהצטייר
בתחתית משולש השיער, שאחד מהם בולט במיוחד, תלוי ככה עוד קצת
כלפי מטה, ואני תוהה לעצמי אם זה איזשהו גידול, לא מבין את
הורוד המבצבץ בין הקפלים הכהים, ולא את הרמיזה של אדוות הקצף
הלבנבן, הדקיק שנבע מביניהם. מלעלע בקושי חצאי מילים, גרוני
ניחר, הדגמתי בגמלוניות את סידור השטיח מבלי להתיק את עיני
ולוא להרף עיין מהמראה הנכסף,  גופי הדרוך נלחץ לעבר הג'ינס
ההדוק שלבשתי, פעימות נרגשות אופפות את חלצי, זורמות למוחי
ומחרישות את יכולתי לתפקד.

קשה לתאר את המתח הגופני שהסעיר אותי כולי.  הידיעה שאני, כמו
שאני, נסער, קודח במבטים, הלום ומרוגש עד לקצה, רצוי ומקובל,
היתה חדשה לי לחלוטין.  רעד פיזי בלתי נשלט אחז בגופי,הצפייה
לבאות עוד העצימה את המתח והריגוש...
אני אפילו לא זוכר את קולה שסביר להניח שהיה מרוגש לא פחות
ממני, את מראה פניה, שאדמומית בוודאי עלתה בלחייה...
היא לא מיהרה לסגור את הדלת, אבל אני מניח שתגובתי הייתה איטית
מדי, שכן זה מה שקרה.
נשארתי הלום והמום מול הדלת הנסגרת, מקנא בכל טיפה וטיפה שזלפה
מהטוש ועקבה אחר הגוף העגול והדשן...
נשארתי בחדרון הקטן, הצמוד למקלחת, כולי ציפייה דרוכה למה שעוד
יכול לקרות, מבין בבהירות שאני רצוי שם, אם כי לא ברור לי מה
בדיוק עוד מצפה לי, מה יהיה הגבול לא מעיז לחשוב על המתבקש...
ולמרות שבוודאי עקבתי בדריכות אחרי מהלך העניינים מתוך המקלחת,
הזיכרון הבא שלי הוא קולות נשימה ונשיפה מודגשים נשמעים
מהמסדרון דווקא.
"מה את עושה?" הצלחתי לפלוט בגרון חנוק
"התעמלות" שמעתי את קולה, בין נשיפה לנשימה.
פניתי לעבר המסדרון, מאוכזב מהכיוון אליו נראה שפנו הדברים,
אלא שהמראה נגלה לעיני היה מעבר לכל הציפיות:
שרון, עדיין בלבוש חווה אימנו, בגבה אלי, עושה לסירוגין מתיחות
גב וכפיפות לפנים! - נשימה קולנית תוך כדי פרישה והרמת
הזרועות, מתיחתן לאחור (התכדרות מדגישה של הגבעות הדשנות,
הנאספות אל עצמן), וכפיפת גיו לפנים בנשיפה איטית, קצות
האצבעות נוגעות ברצפה לפני הבהונות, כל מכמני גופה נפרסים לפני
במלואם, החל מהימתחות הגבעות הדשנות, שגם במצב זה לא איבדו את
קווי המתאר העגלגלים, וביניהן מפתח אפלולי מעוגל והמשך לאוסף
קפלי העור, עכשיו הרבה יותר ורוד מתבלט בין הירכיים
המתוחות...
והיא נשארת בתנוחה הזאת, מביטה אלי במהופך מבין ברכיה (מי
הסתכל, מי זוכר את הפנים?  אני רק מנחש אותם שם), עיני
ממוגנטות אל אחורי גופה הפרושים לפני, גופי הנסער מאובן ודרוך
כאחד, לשוני דבוקה לחיכי היבש...
"נראה לי שעוד לא עשית את זה אף פעם, אה?"
אני לא זוכר אם הצלחתי לנענע בראשי לאות שלילה.  גם לא היה
צורך.
עדיין נשארתי מאובן במקומי, לא בטוח בהזמנה הברורה כל כך.
"נו, תגלגל לכאן את התותח שלך!"
אני זוכר עד היום את המילים, את הסערה שהשתוללה במוחי, אבל לא
את קולה.
באצבעות גולמניות פרמתי  בקדחתנות את כפתור הג'ינס ומשכתי את
הרוכסן תוך כדי התקדמות לעבר גופה המצפה. כשמשכתי את הג'ינס
למטה יחד עם התחתונים זה קרה. הריגוש העצום לא היה זקוק ליותר
מטיפת חיכוך בבד המתוח. סילונות לבנבנים ניתזו מגופי בעוצמה
שלא הכרתי, מטלטלים אותי כולי עד שכשלתי לרצפה, מבכה בו זמנית
את הבושה ואת אבדן ההזדמנות...

"התרגשת, אה?  תוריד הכל, תנגב, אל תדאג, כמו שאתה נראה, תכף
יעמוד לך עוד פעם..."
ואכן המחשבה על הגוף הדשן והפתוח, על מה שעוד מצפה לי, וחיכוך
המגבת בגוף עשו את שלהם במהרה, ושוב הייתי דרוך ומוכן לירי.
היא לא שינתה את תנוחתה: "נו, בוא כבר!" צרידות שלא הייתה קודם
מרסקת את מלותיה.
באתי כבר. איך שקירבתי את אברי הדרוך לגופה, תוהה לעצמי איך
עושים את זה, איך זה יהיה, לאן בדיוק לכוון, היא הזדקפה ונעה
משהו לאחור, גופה שואב אותי לתוכו בתנועה מהירה, נשימתה
הקולנית נעצרת באחת.
לא ידעתי שזה כל כך קל.
החדירה.
שכל כך חמים. ונעים.

כל כובד משקלה מונח על בסיס אברי, האחוריים הדשנים מתרפקים על
בטני, ידי מצאו לבד את דרכן למותניים הצרות, מרגישות את גופה
נע עלי בתנועות קטנות במיוחד, יד אחת שלה שלוחה למטה, לוחצת
עיגולים קטנים שצילם מורגש גם בגופי, ירכיה לחוצות זו אל זו
בכוח אימתני, גופה לופת את גופי, והנה יבבה משונה פורצת
מגרונה, גופה קופא לרגע ואז מזדעזע בעוצמה, קופא שוב, ושוב
כולה מרטטת מעלי, אחוריה חובטים חבטות קטנות בקדמת גופי, ידה
עסוקה אצלה, עוד יבבה וזעזוע, ועכשיו אני מוצא את עצמי מניע את
גופי מול גופה, חש באצבעותיה לוחצות אלי רקמות עדינות, הודף
בכוח ובקצב הולכים וגוברים, נשלט על ידי כוחות קדומים ננעצתי
עמוק לתוכה, מתיז מטען שאריות ששואב ממני את לשד עצמותי, גם
גופי מזדעזע בעוצמה אדירה...
שנינו קרסנו ביחד לרצפה.  היא נחלצה מעלי בקול יניקה מצלצל.  
"עכשיו אני צריכה להתקלח.  תעלה תגיד להם שאני עוד מעט מגיעה."
היא משלחת אותי מעליה בחדות, מבהירה ללא מילים נוספות שבזה
נגמר הסיפור שלנו...