הוא ראה כבר את האצטדיון מאה מטר ממנו.
הוא ידע שכל הרצים האחרים כבר מאחוריו, הוא ידע שהוא הולך
להיכנס לאצטדיון, ולסיים את ההקפה בזמן שיא מדהים אל מול קהל
מריע ושואג. הוא ידע שהוא הולך לעלות על הבמה, ולקבל מדליה
אולימפית-זהב, ולבכות, והודות להורים לאוהדים, ולקבל הרבה כסף
ותהילה שיסדרו אותו לכל החיים.
הוא חשב על איך עוד בהתחלה, ששיבצו אותו במקום האחרון, שאמרו
שאין לו שום סיכוי, שאמרו שמול כל האפריקאים הקטנים שהיו רצים
יחפים 5 ק"מ כל בוקר רק כדי להגיד שלום לאימא אין טעם לרוץ,
שבכלל הוא לא יצליח לסיים את המרוץ.
הוא חשב על איך באמצע הדרך, כשהוא התחיל לפתוח פער, התחילו
לקלל אותו מהצדדים, לזרוק עליו מטבעות. על איך שזרקו עליו
אפילו דברים יותר כבדים, על איך שכמעט ניסו לעצור אותו פיזית.
הוא חשב על איך כשהוא סיים את הרבע השלישי של המרוץ לא היו
תחנות מים מוכנות, על איך הוא הרגיש את היובש מטפס במעלה
הגרון, על איך לא נשארו לו מספיק חמצן, איך הוא כמעט נפל
והתחיל לזחול עד שהגיעה הכוס הבאה.
הוא חשב על כל זה, ו10 מטרים מהכניסה לאצטדיון, הוא נעצר,
התיישב בצד, והסתכל במבט רגוע על כל הרצים עוברים אותו.
ואז, אחרי שהאחרון בהם עבר אותו, הוא נכנס לאצטדיון בצעדים
איטיים, מקום אחרון, כשבעיניים יש לו מבט של אלוף אולימפי.