כולנו קצת אבודים לפעמים. כולנו מאבדים כיוון ורצים אל הלא
נודע, העיקר שרוח של תזוזה תנשוב ותשרוק לנו באוזן כמו אזהרה,
אזהרה מהשקט שיבוא אם נעצור. גם אני כמו כולכם שם, וגם אני
מפחד. שהיינו ילדם רצינו רק שקט, ומה שהפחיד אותנו היה הרעם.
הצרחה. הצלצול באוזניים אחרי הסטירה מאמא. איפה הרעם ? צירחו
באוזניי החרשות.
רק תנו לי סטירה...

שמש בורחת. כסא חוף בצבעים של לגונה בטורקיז  והיוטה הישנה
והמרופטת נמתחת ממאמץ מתחת לגופי כמו זקן מתחת לשק תפוחי אדמה,
מתלונן ונאנק. יושב לי בלי חולצה ומסתכל על שמיים שטופים כחול
שמדממים לקראת עוד סוף וחושב על כל מה הביא אותי לפה. העיר
פרשה את עצמה לפני ונראה מתגאה בפני בחלונותיה החדשים,
ברחובותיה בארוכים והסדוקים ובכדוריות הדם הזריזות שלה
במכונותיהם הרועשות. גם אני רציתי להתגאות, אך חלונותיי, אומנם
צעירים, אך מלוכלכים ומטושטשים ורחובותיי ארוכים ארוכים אך
אינם מגיעים לשום מקום. ראיתי מכוניות מחכות ברמזור עם ידיים
מתנפנפות מהחלונות, יד אישה מצד אחד ויד גבר מצד שני, חתן וכלה
לפני חופתם האדומה להכעיס. ופתאום נוסעים להם זה  בצד זה ושאר
המכוניות אחריהם כמו אורחים רעבים, אחיות קנאיות ודודות בוכות
מלווים רק קצת ומנופפים לשלום. ראיתי וחשבתי כמה פעמים עצרתי
לי בחריקת ייאוש על פס החופה שלפני המעבר שגם מולי חופה אדומה
וכמה רציתי להביט ימינה ולראות את כלתי. כמה רציתי לראות אותה
גם בתור לקופה בסופר, ומאחורי בארים ארוכים מעץ שמציעים שיכחה
אך לעולם לא פתרון. אבל תמיד הן לא שם. תמיד במקום מבט מוחזר
של הערצה מבויישת אני רואה מבט עייף של נהג בגיל העמידה שבוחן
את החומר ממנו עשוי ההגה שלו. גם אני אשכח להסתכל דרך החלון ?
גם אני רק אנסה להבין איך ולא לאיפה ?
איך קינאתי בחתן המתרחק עם פמלייתו הנמהרת מפח משלח פיח לעברי
בבוז. הרמתי את המבט אל הגגות הריקים מולי, כל אחד בגובה אחר
כמו צמחייה סבוכה של בטון משחיר. לא ג'ונגל, סתם גינת אי סדר.
השמש כבר נעלמה לי מאחורי הבניין ממול והדם שלה מכתים את
השמיים מסביבו כמו הילה של קללה שכבר מזמן שכחנו מה היא
אומרת.
רוח קרירה של סוף קיץ ליטפה אותי וניחמה אותי וחשבתי כמה טוב
ונחמד זה שהאדמה מנחמת ורוצה, אבל אני כל כך רחוק מהאדמה נשארה
לי רק הרוח, כף יד שלוחה של אהבה. נזכרתי במילים האחרונות, איך
הצטערתי לראות את העיניים הנהדרות שלה עם הליכסון הקטן והחמוד
שלהם מסתכלות עליי בלי דימעה. אז שנסעתי, אותן עיניים דמעו
ונשבעתי שראיתי אותן, טיפות הים הקטנות עוברות דרך האדמה עד
ללב העולם... נשבעתי שלעולם לא הרגשתי צער כזה שאני אוחז בה
ומבטיח אהבת עולם והיא רועדת בידי כמו עלה קטן ברוח של תחילת
אלימות הסתיו. העיניים המלוחות האלו רדפו אותי כמו סיכה במוחי
עד שחזרתי וראיתי אותן מתות. מה כואב יותר ? כבר לא ידעתי .
ושצעקנו ורבנו והתשוקה גרמה לנו להגיד כל דבר בעולם שלא אומרים
ראיתי שבעיניים ההן כבר אין מליחות, כבר מתיקות. אפילו לא
חמצמצות, ראיתי קו דממה, והמוניטור היה בחשמל...
לא רוצה לבזבז עוד מחשבות חולפות עלייך, לא רוצה לתת לשמש לדמם
לתוכי. חייב לחזור לאדמה, להתרחק מהפצע ולהתקרב אל..כולם.
קמתי מהכיסא שהוא נאנח ברוווחה בעוד היוטה המתוחה מתנדנדת מצד
לצד חופשיה ברוח החדשה. נתתי מתיחה ארוכה וקולנית בעזרתו
האדיבה של דוד השמש וראיתי איך הפצע השחיר ומחרוזות של פנינים
מזכוכית נדלקו להן לארוך העורקים של עירי ושלטי ניאון חסרי
אותיות גם הם יצאו לכבוד המלך החדש.
קיפלתי בבעיטה וחיבוק את פיסת החוף שלי, רוקנתי כיסים מבדלי
סיגריות עפושים, פתחתי את דלת הגג, נתתי עוד מבט אחרון אחורה
למדבר המנצנץ וסגרתי אחרי את הדלת. בדרך למטה עברתי דרך ריחות
הבישול החמימים של קומה ארבע, המוזיקה מרעידת החלונות של שלוש,
הוויכוחים הסוערים של הזוג הצעיר בשתיים והשקט המעיק של קומת
הכניסה. כל קומה כמו שכבה חמה שמתקלפת ממני. עד שהגעתי למרתף
שלי כבר רעדתי מקור. מדוע חום בורח תמיד למעלה? תמהתי לעצמי.
עולם מוזר. גישוש קצר בכיס המכנס הישן והדהוי הוליד מפתח ישן
וחלוד שתוך שניה כבר היה עסוק בלהתחבר ולהסתובב בחברו הוותיק,
העייף והעקשן עד שהדלת נפתחה לחושך הקטן של דירתי.
הנורה הכמעט שרופה ( באמת צריך להחליף אותה כבר..) נדלקה
והאירה את החדר לחיים, 'מסוג הקימות לתחייה שבית קברות עובר כל
זריחה' מלמלתי לעצמי בחיוך. בית קברות או לא זה היה מקום
הקבורה שלי ועכשיו הייתי סוף סוף בבית. זרקתי את המפתח על
השולחן בכניסה ועם צלצול המתכת עם הרצפות נזכרתי איך תמיד
רציתי שולחן כניסה...נו טוב. כסא החוף העייף מצא את עצמו שעון
על הקיר הכמעט צבוע של הדירה ואני מצאתי את עצמי שואף את מלוא
אוויירת הדירה בנשימת רווחה. עשן סיגריות יד שלישית, פחיות
טונה פתוחות. אווירה. אווירה כזאת לא מוכרים וגם אי אפשר לקנות
ציטטתי את חוסר ההגיון המשעשע של אבי ופתאום הרגשתי צריבת
געגועים כמו אולר ישן שמגרד את צלעותיי מבשרי.
מבט קטן בכיור הגדוש צלחות שבא תוך כדי הנפילה למזרן הוציא כל
חשק שרק היה לאכול בביתי היקר והפעם אתפנק לי באוכל של זרים,
אולי אפילו גויים.. אבל לקום, דבר שבדרך כלל לא היה לי כוח
בשבילו, לא היה ברשימת הדברים שדחוף לעשות בכמה דקות הקרובות
והתענוג של לשרוץ כמו פגר מסריח על המיטה שלי נראה לי פתרון
זמני נאה. בעודי סורק את הדירה בעיניי נזכרתי בסרטי טבע ההם עם
החתולים הטורפים והגדולים , אלה עם הנקודות, איך סרקו את
הסוואנה לטרף. הם חפשו טרף לספק את הקיבה ואילו אני טרף לספק
את השעמום. לא עברו כמה שניות של שריקות עליזות עד שנתקלו
עיניי הסקרניות במסגרות תמונה הפוכות על השיש ה...לא סניטרי
במטבח. כמו גופות קטנות ושטוחות של זכרונות גדולים וחדים... '
אני צריך לזרוק את אלה ' אמרתי לעצמי, כמו בכל יום בחודש
האחרון. לפני חודש הפכתי אותן כי חשבתי שזה מה שעושים כדי
לשכוח, אבל לזרוק זה כבר מוגזם לא ? גם שיכחה יכולה להיות
מוגזמת. ' ממש גבור גדול'... היום אני אזרוק. מה היום ? עכשיו
! קמתי בתנופה שרק כוחות עליונים יודעים מאיפה הגיע הכוח
בשבילה והתחלתי ללכת לכיוון השיש כאדם אחוז להבות בדרך לשלולית
מים רדודה. הגעתי למרחק נגיעה וקפאתי. כפור. צינה. הכל השתלטו
לי כל האיברים ולא יכולתי לזוז יותר. צריך להפוך גופות לפני
שזורקים אותן ? תהיתי וניסיתי להזכר מה כל חוקרי המוות והאנשים
הנחמדים מחברה קדישא עושים אחרי פיגועים... יש גופות שלמות
אחרי פיגועים ? נראה לי שכן... חשבתי וחשבתי וקיללתי על כל
הפעמים בהם העברתי ערוץ במקום לדאוג למדינתי. לאחר כדקה שבה
פשוט עמדתי שם כאילו צופיתי בברונזה, מהסוג הלבן והמנומש, פרח
פתאום פתרון מתאים לדילמה. גופות אוייב באמצע קרב יש חובה
לקבור בצורה ראוייה ? לא חושב... הרי מה ההגיון בזה ? אז במקום
קבורה ראוייה במעמקי הפח אנהג באהבה כמו במלחמה ואעיף את הגופה
המסריחה של אהבתי דרך החלון ומשם לעזעזל. יד הקרח והברונזה
הימנית שלי הפשירה מעט ,נשלחה קדימה ונדבקה כמו הלשון הוורודה
והארוכה של הזיקית מהסרט השני ובתנועה סיבובית עיוורת הושלכה
התמונה בהצלחה לכיוון הפתח הקרוב. אני גר במרתף. ישנן מקרים
מאוד ייחודיים בהם אתה נזכר, אם שכחת שאתה, כן כן אתה, גר מתחת
לאדמה :
1- אתה יורד הבייתה ועולה החוצה.
2- עשן סיגריות נוטה לעמוד באוויר שעות.
3- שיש אזעקה בחוץ השכנים מתפרצים אלייך לדירה עם מסיכות גז.
4- תמונות של אהבות נכזבות שהיו אמורות לנחות בגינה מוצאות את
עצמן מנופצות ומפוזרות על חצי מהדירה שלך.

חלקי גופות זה משהו שהכרתי קצת יותר טוב, ורגע לפני שהוצאתי את
הכפפות ושקית האשפה הכתומה ראיתי מחייך אליי, מבין כל יהלומי
הזכוכית שנצצו אליי בהתרסה מהרצפה, ראיתי חיוך מוכר מדי על
נייר צילום עמיד להכעיס.עמדתי שם כמה שניות מהופנט מהליכסונים
הקטנים שזכרתי כה טוב, אך ששכחתי כמה טוב. ליכסונים שהיו פעם
חלק קבוע מהשפתיים שלי.' עם הטבע לא מתווכחים' מלמלתי כמתוך
חלום ובהיה ובמהירות זרקתי על עצמי חולה מהרצפה, נתתי מבט מהיר
למראה ליד הדלת ( גם כזאת אני אצטרך לקנות מתישהוא.. ) ויצאתי
בטריקה מסצנת הפשע כשאני מדלג על מהדרגות לכניסה פוחד להסתכל
אחורה שמא החיוך נדבק לאוויר שמאחוריי...
זה היה ערב תחילת סתיו קריר, אנשים לאורך המדרכות פסעו בצעדים
קטנים ומהירים ונראה שכולם נעצו עיניים במדרגות הסדוקות, אולי
חשבו שאם ילכו מהר הקור יתעייף ויזוב אותם לנפשם. הבנתי אותם
יותר ממה שרציתי להודות ולאחר שפשוף קצרצר של כפור ידי זו בזו
הצטרפתי לעדר הדוהר ברחובות. הריחות והצלילם שנשמעו כמו
סימפונייה חמצמצה מלמעלה עכשיו דמו יותר לתזמורת מכוונת את
כליה, צפצופי הנהגים הממהרים לבתיהם, צעקות הזבנים, דפיקות
הרגליים של רוח הנעורים סביבו הכל התחבר ולא התחבר בתאורה
הזרחנית של שלטי הניאון והפלורסנטים. מסטיקים, פיצוחים,
סיגריות, מה אנשים לא יקנו לעצמם כדי לגרום לה לשכוח מהחיים
שלהם חשבתי בעודי מדליק סיגרייה מול הקיוסק בפינה. קצת מלוח,
קצת לעיס וקצת סרטן, מתכון מושלם להדחקה מושלמת. המשכתי לי
ברחוב שאני רואה את בבואתי משתנה מבגדים לצעצועים, לאדום של
חנות הסקס ולדוכן עמוס בורקס.בורקס... זה יכול להיות מעניין.
הרמתי ראש עייף למעלה ושם בניאון ירוק היה כתוב " מאפיית שמש
ובניו" כשהשין הראשונה כבויה והוו האחרונה מקצרת ומהבהבת כמו
העין של המורה הסקוטית שלי למתמטיקה בכיתה יא. מהר. הריח
המזמין, הרעב והמחשבה על לברוח קצת מהמדרכה דחפו אותי פנימה
לקול צלצולו של פעמון קטנטן שהדליק את החיוך האוטומאטי אצל מר
שמש " או ! שלום לך מר בחור, איך החיים מתייחסים אלייך ? " , "
בסדר בסדר מר שמש... אי אפשר להתלונן למרות שנורא הייתי רוצה "
אמרתי וצפיתי כיצד המבט המאושר של הזקן החביב הזה, שהקסקט שלו
היה כפול מגודל ראשו, הופך למבולבל קצת וחוזר לחיוך מקסים
בבורותו. " אפשר להציע לך איזה בורקס טוב וחם ? אולי זה יוריד
לך את כמות התלונות ? " הוא שאל בבדיחות ואחרי הנהון קצרצר שלי
חייך, פנה לאחור והחל במלאכת הבורקס, מהקדושות במלאכות ארצנו
הנאווה. התיישבתי לי על כסא הבר שעל הדלפק והתחלתי לשרוק את
השיר ההוא שההוא ממונטי פייתון שר מהצלב... נו ..איך קרא לסרט
הזה..? . " זה הסרט שאני הכי אוהבת בעולם", שמעתי פתאום קול
מצלצל מאחורי ופניתי לראות את הפנים החמודות שלה. מי היא הייתה
עוד לא ידעתי אבל חמודה היא הייתה, כולה מוחבאת מאחורי הצעיף
האדום שלה כמו ספק כלה ספק אשתו של חומייני ועטופה במעיל חום
גדול. מה אומרים ? " כן... יופי של סרט, רק שבדיוק עכשיו שכחתי
את.. " , " בריאן כוכב עליון", היא השלימה אותי, הפשילה קצת את
הפס הארגמני שהסתיר את פיה וחשפה חיוך ממיס קרחונים... גם את
שלי."כן... נכון.. אני מכיר אותך ? "  שאלתי בטון קצת מופתע,
בכוונה. " לא נראה לי.. אבל הרבה אנשים אומרים שאני דומה לבת
דודות שלהם. אני דומה לבת דודה שלך ? "." לא... לא ממש, אבל
היא רק בת ארבע אז אני חושב שתחיי עם זה בנתיים ". בדיחה
גרועה. אבל תראו מה זה !   מחייכת כאילו אין מחר, כאילו שבעזרת
רבע מהחיוך שלה תתקן כל דבר. אפילו את השלט של שמש." איך
קוראים לך ?", "קרן. ולך " , " לי ? אוי אני לא חושב שאני כזה
מעניין" , "  למה אתה אומר ? אני חושבת שאתה מאוד מעניין וזה
חוץ מהעובדה ששאלתי אותך ואתה חייב לענות ! ". אוף, היא הייתה
יותר חמודה שהיא התעקשה... כולה מסמיקה כמו בובה ישנה.. "
אילן. אילן בר" מלמלתי בחצי פה. לכמה שניות פשוט בהינו אחת
בשני מחייכים כמו שני שיכורים חסרי בית עד שפתאום היא הצביעה
לי לכיוון הדלפק וראיתי ששמש שם לי כבר את הבורקס והוא גם
הספיק להתקרר... אבל כבר לא הייתי רעב. " בא לך לטייל קצת בחוץ
? " . היא כנראה מטורפת. זאת האבחנה הרשמית, אבל מי אני שאגיד
לה את זה. קטונתי. " בטח בטח, גם ככה כבר לא בא לי על הבורקס"
, מר שמש שמע את זה וכבר לא חייך כל כך עד שהבין שאני משלם גם
ככה והשפם האדיר והאפור שלו חזר והתרומם ובישר " נתראה בקרוב
מר בחור וגברת ילדה !! ממש ממש בקרוב !", יכול להיות שהוא אמר
עוד אבל הדלת כבר נסגרה מאחורינו. עוד לא הפסקנו להסתכל."בוא",
היא אמרה וחייכה, " בוא נטייל". וטיילנו.
זרקתי את התמונה. אפילו לפח. לא בגלל קרן, או אולי כן בגללה ?
לא יודע, העיקר שזה נגמר. עברו כבר חודשיים וכבר ממש חורף, קרן
ואני מדברים על לגור ביחד ואת האמת שזה נשמע כמו רעיון לא רע.
לעלות לגג שלי כבר לא יוצא לי המון, כי ת'אמת שאין כבר המון
זמן כמו פעם וגם הגשם מרטיב לי את הכסא... וכי סתם. סתם. לא
נורא, שיהיה יפה אני בטוח אעלה לשם כדי לבקר, שלא ירגיש לבד
מדי הגג הנחמד שלי. וגם שריחות הבישול של ארבע לא ייעלבו או
המוזיקה של שלוש או גניחות הפיוס של שתיים. אני עוד אחזור.

קרן עוברת לפה מחר ואני שמח. טוב לי להגיד לעצמי את זה אבל
הדירה נורא מבולגנת.. הכסא לוקח מקום מיותר, חשבתי לעצמי
והעלתי אותו לכניסה ושמתי אותו בערימת גזם ליד הבניין שלי יחד
עם הגג וקמות שתיים עד ארבע. זהו, אמרתי בספיקת ידיים. עכשיו
יהיה מקום להכל.
הכל