אני רוצה לשאול אתכם שאלה, אולי שאלה חשובה, אולי שאלה
רצינית:
מה עשיתם כאן? מי הייתם? שיניתם למישהו? למשהו?
אתם לא חייבים לענות לי עכשיו, אתם לא חייבים לענות לי בכלל.
אבל תשאלו את עצמכם:
מה עשיתם כאן? מי הייתם? שיניתם למישהו? למשהו?
יש מי שתוהים למה אני מפילה עליכם כאלה שאלות משונות.
הרי זה ברור שביצעתם כאן את תפקידכם, שהייתם אנשים טובים,
והשאר אולי נראה לכם לא חשוב.
ואני דווקא מקשה:
מה עשיתם כאן? מי הייתם? שיניתם למישהו? למשהו?
ולמה אני מקשה? למה זה כל כך דחוף?
כי אחרי הערב הזה, יש מי שיקומו מהכיסאות, יגידו שלום ולהתראות
כמו כלום, שימשיכו בדרכם מבלי לחשוב על זה.
והרי זה כל כך חבל, שיהיו כאלה, שלא ידעו שהם עשו כאן ניסים
ונפלאות, גם אם הם חושבים שהם עשו את עבודתם ושרדו.
חבל, שהם ילכו מבלי לדעת שהם היו חלק חשוב, אינטגרלי, שבלעדיו
לא היינו מגיעים לכאן, גם אם הם חושבים שהם היו אנשים ותו לא.
והנורא מכל- אין בשום פנים ואופן לתת לאף אחד מכם ללכת, מבלי
שתדעו ששיניתם כאן לכולם ולהכל, עם כל מעשה בתחילה, אחר כך עם
כל שיתוף פעולה, ולאט לאט גם עם כל חיוך ועם כל עידוד.

אז שאלתי, וגם הספקתי לומר: תודה.