[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







גיא גוב
/
תהום

ישבתי שם. ברכיי כפופות צמודות לחזי. כולי רועד. תחושות משונות
הציפו את גופי. תחושות שטרם חוויתי או הכרתי. פחד, כעס, נקמה.
התעטפתי בשמיכה המשטרתית מנסה לחפש כל מקור לחום. מכונס בתוך
עצמי ניסית לשווא לארגן מחדש את מחשבותיי. חיפשתי מחדש את השקט
הפנימי שנעלם לי לפתע.
מסביבי המולה. זעקות, דמעות, צרחות וקריאות לעזרה. מולי
התרוצצה אישה זהובת שיער מנסה לאתר את בתה. אני זוכר את שתיהן
עולות לאוטובוס. הבת, בת חמש לכל היותר, החזיקה בידה האחת בלון
אדום ובידה השנייה אחזה בחוזקה באימה. השתיים עלו והתיישבו
במושב הקדמי. הבת חייכה וצחקה תוך שהיא מרוכזת, כאילו בטראנס,
בבלון האדום שבידה. ואדום היה הבלון. לא אדום עדין, אדום
נוקשה, אדום חזק. אותו אדום שעכשיו ממלא את בגדיי. אותו אדום
שנמרח בגווניו השונים על עורי. אדום שנצמד אליי, לא נותן לי
מנוח. רודף אותי האדום הזה. האדום שעד לפני עשר דקות היה לילדה
קטנה מרכז עולמה וכעת הפך לסימן ההיכר של השטן. זה מצחיק כמה
מהר דברים משתנים. דבר אחד הופך לאחר בן-רגע - ולך, לך רק נותר
ללכת במסגרת המוכתבת הזו ולקוות שאתה לא תהיה הקורבן הבא.
המשכתי לרעוד. מנסה להתרומם ונופל. מאוד סימבולי שלא הצלחתי
להתרומם, מפני שכשם שלא הצלחתי לקום כך לא הצלחתי לחזור לתלם
שאפיין אותי. באותו הרגע ביחד עם תקרת האוטובוס התפוצצו כל
סדרי העולם שלי. הפצצה המחרידה הזו לקחה עמה את תמימותי.
אנשים שונים מתגודדים סביבי שואלים אם אני צריך עזרה, אולם אני
מסרב לקבל אותה. אני לא צריך עזרה רפואית - זו העזרה הנפשית
שאליה אני מייחל. אולם עזרה כזו לא תמצא שכן אין לי שיגעון
במובן הרגיל של המילה.  אני משתגע מהאלימות הגוברת במדינה. אני
משתגע מהפגיעה בשוויון של עשרות קבוצות מיעוטים- מנשים,
לעולים, למזרחים ועד אפילו לערבים. אני בחלחלה עמוקה מטבח
החברה שהפך לסימן היכר תרבותי במדינת ישראל והכי מכל אני משתגע
מהשנאה הגזעית שמחלחלת בהדרגה ללבם של כל אחד מאתנו, כאילו
הוחזרנו 50 שנה אחרונה למלחמה שבמהותה לא שונה מזו המאפיינת
אותנו כאן - שתיהן מלחמות קיום ושתיהן אכזריות וכואבות.
"סססס.." - כאב חד בחזה, בסמוך ללב. לבי שהיה עד היום מרוכז אך
ורק בשאיפה לחיים איבד את הרצון.  אני מתפתל. הכאב מתפשט לאורך
גופי. תחילה בחזה , יורד לבטן ולרגליים. רק לבסוף הוא עולה גם
לראש! אני לא עומד בזה יותר. אני לוקח נשימה עמוקה. אט-אט
התמונה שהייתה עד לפני רגע כה חדה לנגד עיני נהיית בהירה יותר.
האישה זהובת השיער נמוגה בהדרגה. גם השוטר שם נעלם. רק מסך
לבן. יריעה לבנה אחת. אין עוד קור, אין עוד כאב- מעין תחושת
אושר משונה כזו שמציפה אותך. אושר שאינך יכול שלא להתפתות
לנגוס ממנו. אך כמו התפוח האסור- אל לנו לפול קורבן להבטחות
סרק.
אני עוצם את עיני! - אני הקורבן הבא!







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
זבב"מ -
זקפת בוקר בלתי
מנוצלת


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/12/02 21:37
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גיא גוב

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה