[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







קיי הרדי
/
ביני לביני

איך מתחילים מכתב לעצמך? מה אוכל לכתוב לעצמי שאני לא יודעת
עדיין? האם לספר לעצמי על הלילות בהם אני מתעוררת מסיוטים? האם
לספר לעצמי על ימים שלמים שעוברים ואני לא זוכרת מה היה בהם?
האם לספר לעצמי על ריקנות תהומית שמלווה אותי כבר הרבה שנים,
יותר שנים ממה שאני רוצה לזכור? האם בתשובה עצמי תגיד לי שיהיה
בסדר?  האם היא תגיד שהיא מבינה ויודעת מה עובר עליי? אולי.
ואולי היא תגיד לי קחי את עצמך בידיים, תצאי מזה כבר. אולי היא
תצעק עליי.
אז בואי נסכם מה היה לנו כאן, אני אומרת לה בסוף. תעזבי מכתב,
בואי נדבר פנים מול פנים. ילדות מאושרת, חברים טובים, בגרות
מלאה, שירות צבאי, תואר ראשון. מסלול חיים שגרתי, רגיל, שום
דבר מיוחד. אז למה הריקנות הנוראית הזאת? למה את חושבת שלא
השגת שום דבר? למה את מרגישה שהחיים נזלו לך מבין הידיים ואת
עוד לא עשית שום דבר? זה בגלל שאת לבד? זה בגלל שכבר הרבה שנים
את לבד? אולי זה בגלל שהדשא של השכן תמיד ירוק יותר? אם לך יש
ממוצע 85, אז לו יש 90. ואם לך קונים מתנה לסיום התואר פג'ו
206 חדשה, לו קונים אאודי A3 . זה העניין?  זה מה שמטריד אותך?
אבל זה לא באמת מה שאוכל אותך, נכון?  הרי את בכלל לא רוצה
אאודי .את מדברת על הפג'ו כבר חודשים. וזה שיש לך ממוצע 85 ולא
90 לא עושה אותך פחות חכמה, אלא פחות חרשנית. אז מה הקטע, היא
אומרת לי? אם זה לא האוטו ולא הממוצע אז זה בגלל סקס, היא
קובעת פתאום. או יותר מדויק חוסר בסקס. זה לא זה אני אומרת
לעצמי. אבל היא מכירה אותי כל חיי והיא יודעת את האמת - זה לא
רק בגלל זה.
האמת היא שאני בן-אדם די מאושר, אני אומרת לה. את יודעת את זה.
כן, היא מהנהנת. בדרך-כלל את די מאושרת, מלאת שמחת חיים, צוחקת
ונהנית. האופטימית הנצחית, היא קוראת לי. זאת אני, מודה. תמיד
רואה את הצד החיובי, תמיד מסתכלת על חצי הכוס המלאה. אפילו
עכשיו, כשאני לא יודעת מה יהיה איתי ולאן יתגלגלו חיי, אני
עדיין מאמינה שבסוף יהיה בסדר, ושאני אתמודד עם כל מה שהחיים
יזרקו לי. אז מה בכל זאת מציק לך, היא מקשה. זה בגלל שאת לבד,
היא אומרת. נכון, אני עונה. זה בגלל שאני לבד. זה בגלל שאני
לבד כבר הרבה שנים, זה בגלל שרוב חיי הבוגרים הייתי לבד, זה
בגלל שאף-אחד לא התחיל איתי כבר לא יודעת כמה זמן, זה בגלל
שאף-אחד אפילו לא מסתכל עליי. זה בגלל שאף-אחד לא רוצה אותי.
זה בגלל שאני מתה מפחד שאני לא אמצא אף-אחד, שאני לא אתחתן,
שאני אשאר לבד. והפחד הזה אוכל אותי, מכרסם בתוכי כל הזמן ולא
נותן לי מנוח. אני לא יודעת איך להיפטר ממנו, איך להתגבר עליו,
איך לשכנע את עצמי שאני אמצא מישהו שיאהב אותי. עכשיו הגענו
למשהו, עצמי אומרת לי. עכשיו יש על מה לדבר. אז דברי, אני
צועקת. מה יש לך להגיד? גם את בסיפור הזה. אם אני נשארת לבד,
גם את נשארת לבד. אז מה? היא עונה. אנחנו כבר רגילות להיות
לבד. זה לא שכל החיים היה לך חבר ורק עכשיו נשארת בודדה. כל
החיים לא היה לך חבר, חוץ מכמה אפיזודות קצרות שנגמרו מהר
מאוד. הכי הרבה זמן שהיית עם מישהו זה חצי שנה, וגם זה היה
לפני 6 שנים. מאז יצאת עם הרבה גברים, ועד היום אף-אחד מהם לא
נשאר. אז מה זה אומר עלייך, היא פתאום מטיחה בפניי. האם זה
אומר שאת סתם אחת? האם זה אומר שאין מה לאהוב בך? תגידי לי את,
אני מתרגזת. מה את חושבת שזה אומר. אני חושבת שיש לך את
השטיקים שלך, כמו שלכל אחד יש. אני חושבת שאת סוחבת על הגב שק
עם דברים שמציקים לך, כמו שכולם סוחבים. אני חושבת שיש בשק הזה
דברים שמפריעים לך. יש שם דברים כמו חוסר ביטחון עצמי, כמו פחד
מקשר, כמו שנאה עצמית. כאן עצמי עוצרת, כאילו חשבה על משהו
פתאום. למה את שונאת אותי בעצם, היא שואלת. עכשיו התקלת אותי,
אני אומרת, מנסה לצאת מזה בכבוד, אולי להרוויח קצת זמן. אני לא
שונאת אותך,אני עונה בסוף. בטח שכן, היא מטיחה. לא, אני
מתעקשת, כבר לא. פעם שנאתי. שנאתי המון. שנאתי את הגוף המלא
שהרגשתי שצריך להסתיר מתחת לבגדים ענקיים, שנאתי את השדיים שלא
עמדו כמו שקיוויתי שיעמדו, שנאתי את השיער המתולתל שרציתי
שיהיה חלק. שנאתי את הקול, אני אומרת. אפילו את הקול שלי. את
לא אשמה, אני מנסה לפייס. את לא עשית שום דבר רע. והיום, היא
שואלת בקול רועד. היום את עדיין שונאת אותי? לא, אני עונה.
היום אני כבר אוהבת ומשלימה עם מי שאני, עם מה שאני, עם מה שיש
לי. אז אני לא חתיכה הורסת, אז מה? אני לא ענקית, רק קצת מלאה.
והתלתלים? מקסימים. מי צריך שיער חלק משעמם שתמיד נראה אותו
דבר? כשבא לי חלק אני הולכת לעשות פן. עם השדיים עוד קצת קשה
לי ,אני מודה. אבל אני מתמודדת. אי-אפשר הכל בבת-אחת. היא
צוחקת. את מקסימה, היא אומרת. באמת מיוחדת. תודה, אני עונה. זה
אומר המון כשזה בא ממך.
אני יודעת שאני חסרת ביטחון, אני זורקת. אני יודעת גם שאני
מפחדת מקשר, אפילו שאני נורא רוצה אחד. אני מפחדת לתת את הלב
שלי שוב למישהו, ושהוא ירסק אותו. אני לא אעמוד בזה יותר. כבר
עברתי מספיק. עכשיו גם לי מגיעה קצת נחת, קצת שקט. ומצד שני,
אני לא אדע איך להתנהג במערכת יחסים. אני לבד כבר שנים,
והתרגלתי לבדידות. התרגלתי להיות לבד, לעשות הכל לבד, לצאת לאן
שאני רוצה, לעשות מה שאני רוצה. יהיה לי קשה לוותר על זה. יהיה
לי קשה לחשוב בשניים. את תלמדי, עצמי עונה לי. את תלמדי.
אז מה יהיה? היא שואלת. אני לא יודעת, אני עונה. את חושבת
שיהיה לנו קל יותר להסתדר מעכשיו? אני בטוחה, מגיעה התשובה.
אולי אם נסתדר קצת יותר טוב בינינו, נוכל להסתדר קצת יותר טוב
עם אחרים. עם גברים, אם להיות יותר מדויקים. אולי, אני עונה לה
מהורהרת. אולי.
היה טוב לדבר איתך, ככה בגלוי. אני אומרת לעצמי. כן, עצמי
עונה. אולי נעשה את זה לעיתים קצת יותר קרובות, היא מעזה
לשאול. את מפחדת ממני, אני שואלת, מנסה לא לצחוק. כבר לא, היא
צוחקת, כבר לא.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אם כל סיני היה
קונה ממני גפרור
אז לא היו
נישארים לי
גפרורים!


מוכר הגפרורים


תרומה לבמה




בבמה מאז 2/12/02 23:23
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
קיי הרדי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה