אדם פצוע, צולע, התקדם לכוון מערה שהוא מצא על הר מבודד. הוא
ניגב את דמו מאפו, והתרסק על הרצפה. הוא הוציא מבין מדי החייל
שלו ספר קטן ועט מעוטר, מוכתם בדם שנזל מחור פעור בבטנו של
החייל.
הוא מיהר לכתוב את זכרונותיו העדיין טריים.
"הם הרגו אותנו. אחד אחד. לא היה לנו סיכוי.
ועוד כשהיינו כל כך קרובים לנצח. כל כך קרובים! כל כך קרובים
לסיים את המלחמה, כל כך קרובים לסיים את הסבל. כל כך קרובים
לסיים את כל מה שעמלנו להשיג במשך מאות שנים, כל כך קרובים
להגשים את החלומות של אבות-אבות-אבותניו, כל כך קרובים להגיע
אל המטרה שאליה רבים כל כך שאפו להגיע.
גלקסית שביל החלב, אחרי שהושמדה על ידי הטילים הבינכוכביים של
האינטרגרוטים, הייתה מיקום מצויין לתחנת החלל שלנו. שם אנחנו
שהינו. כל שאר היקום היה בידנו, מלבד כמה כוכבים נידחים, ומדן.
מדן, כוכב הסינקטטים, היה נודע בתור המפלה של הרבה מאוד גזעים.
הסינקטטים הם גזע מאוד אינטילינגנטי, והם משתמשים באינטילגנציה
שלהם כדי להפיל אפילו את הגזעים המפותחים ביותר.
הא! נפלו לרגלינו, היצורים המתוחכמים כביכול. הדברנו אותם
במהירות, ולמרות שכמה מהאזורים בכוכב שלהם עכשיו יותר מדי
רדיואקטיביים מכדי להתיישב, ניצחנו. הכוכב האחרון היה בידנו,
העולם היה בידינו, בני האדם היו שליטי היקום. סוף סוף. אחרי כל
כך הרבה ניסיונות.
אחרי המלחמה, כמעט כל הכוכבים שלנו לא היו ניתנים ליישוב. מדן
הפך ליישוב ראשי, והחיילים שרפו את כל בתי החרושת הישנים של
הסינקטטים. בכמה מקומות היו פיצוצים, וכמה פגועים. לא נורא.
אני הצלחתי לתפוס סינקטט חי. התעללתי בו כמה זמן, זה היה טוב.
אני לא אשכח את המילים שלו, של הטיפש.
'אתם, בני אדם, הורסים מה שאתם עוברים דרכו. אתם תשתלטו על
היקום, ולא תשלטו על כלום.'
ממש אינטליגנטיים! אנחנו שלטנו בכל העולם! איך לא נשלוט על
כלום?!
אמנם, כוכב מדן בוודאי ידרוש כמה שנים טובות כדי שהוא יוכל
להיות מיושב כמו שצריך. שלושה גלקסיות נהרסו במלחמה, אבל מה זה
משנה עכשיו? עכשיו הכל שלנו, עכשיו אנחנו לבד. עכשיו אנחנו לא
נהרוס יותר! הטעות בכוככ איטריוס לא תחזור על עצמה. אנחנו לא
טיפשים, לא נהרוס עוד כוכבים ככה.
בכל מקרה, כמו שאמרתי, מיקמנו את תחנת החלל שלנו בגלקסית שביל
החלב (לשעבר), והתקפנו את מדן. כבשנו הכל. הם נלחמו עד הרגע
האחרון, אבל לכל תכסיס שלהם מצאנו פתרון. כבשנו במהירות, ומדן
הייתה שלנו. היינו כל כך מאושרים, לא שמנו לב יותר. ואז כמה
מושבות קטנות של סינקטטים מהאזור תקפו. לא היינו מוכנים,
השמידו אותנו. חזרנו עם הזנב בין הרגליים, ולפני שהספקנו לאייש
לעצמנו תחנות הגנה, ההתקפה שלהם פרצה במלוא העוצמה. תחנת החלל
נפלה. התרסקנו על כוכב בשם אירגיטאן, והנה אני עכשיו. לבני
האדם אין עוד צבאות. זה עניין של זמן לפני שהסינקטטים יכבשו
הכל.
אבל אני ראיתי עכשיו מה אנחנו עשינו באירגיטאן. ואני חושב על
מה שהסינקטט אמר.
מה אנחנו עשינו? השמדנו שלושה גלקסיות, ועוד שתיים בלתי ניתנות
ליישוב. אני חושב. אבל כבשנו את העולם! הסינקטטים הארורים, מה
הם חושבים את עצמם?! הם יכחידו אותנו. שעה אחת אני נותן להם.
פחות אפילו. איזה מושבות נשארו לנו? שלושה כוכבים, אם אני לא
טועה. כל השאר רדיואקטיביים או מושמדים... ואלה שאנחנו
מיישבים, גם הם מיושבים רק חלקית.
מה עשינו?
הסינקטט צדק.
כבשנו את העולם, אבל באיזה מחיר?
הסינקטטים צדקו.
הם הרגו אותנו.
הם הצילו אותנו.
עליי למות. אולי אני כבר בן האדם האחרון. מי יודע?
טעינו. עכשיו אנחנו צריכים למות. היינו מתים בכל מקרה.
עליי להודות להודות לסינקטטים.
אני אוכל למות בשקט.
החייל הניח את העט על הספר, וזחל בשקט, מבט מטורף על פניו, אל
פתח המערה. הוא הביט על השמיים המפוחמים, וחיוך מעוות עלה על
פניו. עיניו הביעו שלווה. לפתע פלוגה של שלושה סינקטטים,
שנשלחה להשמיד שרידים של תחנת החלל האנושית, קלטו אותו וקטלו
אותו.
כעבור שלושה שנים, הסינקטטים שלטו בכל הכוכבים הניתנים ליישוב
ביקום.
שנתיים לאחר מכן לא נותר אף כוכב שניתן היה ליישב אותו, עקב
מספר טעויות אנוש, אשר כללו פצצות אטום מוטמנות למקרה חרום,
וכמה אנשים מטורפים-מגלומנים.