כשהיא בעטה זה הכי כאב.
לא זאת הייתה בעיטה חזקה במיוחד, אפילו לא בכוונה, אבל עדיין
כואבת מאוד. מספיק כואבת כדי שאני ארגיש את כל האיברים
הפנימיים שלי נופלים לערמה חסרת תועלת בתחתית הבטן שלי.

החזקתי חזק את הבטן שלי, והיא אמרה "אתה בסדר?" בטון ממש אכפתי
וחברי. "כן" עניתי לה, וישר הקאתי את הנשמה שלי, או זה מה
שלפחות חשבתי שאני מקיא, אבל בעצם זה היה הקיבה שלי, הריאות
שלי, והלב.
הרמתי את הקיבה והריאות שלי והסתובבתי כדי ללכת.
"שכחת משהו." היא אמרה, שוב בקול האכפתי ומרגיז בצורה מדהימה.
הסתובבתי אליה במבט של "מה את רוצה ממני עכשיו?" בעיניים,
וראיתי אותה מצביעה על הלב שעדיין נח על הרצפה.

"אני לא צריך את זה כבר, את יכולה לשמור את זה, אם את רוצה."
אמרתי, ויצאתי לחפש איזה רופא שיחבר לי לפחות את הקיבה בחזרה
למערכת העיכול, כי ממש היה בא לי לרדת על איזה דאבל-מק.