אני יושב בתופעת לוואי ומחכה. מחכה שהיא תיגמר ואז יבוא משהו
יותר טוב, אבל יודע עמוק בלב שמה שיבוא רק יעשה יותר רע. פתאום
מגיעים צלילי הסיום. פעמון הפרדה. אני מסדר את הדברים, קם ונע
באיטיות לעבר הפתח. בדיוק כמו לפני חודשיים, רק חודשיים אחרי.
בדרך אני שומע רחשים, לא מתמקד באף קול ברור, רק שומע את
ההמולה. בתוכי שקט. דממה. מין דריכות של לפני קרב. אבל עם מי?

הגעתי החוצה. עכשיו צריך לחייך יפה שלא יראו כמה שלא טוב. אני
מתהלך, מחפש אהבה, ונתלה בענף הראשון שהגיע אליי או שהגעתי
אליו. פתאום הענף נהיה צמא והולך ומשאיר אותי לבד. לבד מול
הגוף האורגאני המפחיד הזה. לבד מול ים של מראות. ים עמוק ויפה,
שבמקום לעצור רגע ולראות שאני יודע לשחות, אני רק נסחף וטובע
בו. ואולי יש בים הזה פירנאות, אבל הן בסך- הכל דגים כמוני.
וכשאתה דג נראה לך שכל דולפין הוא כריש מסוכן, אבל זה לא ככה.
אני עדיין לבד, מול ובתוך הים, מחפש עכשיו את משמר החופים, או
לפחות את החופים בתור התחלה. ועכשיו אני נלחץ, אני רוצה לצעוק
הצילו, אבל זה נתקע איפשהו בין הרגש והגרון, ושניה לפני שאני
מתחיל לבכות מגיעים פעמוני ההפרדה. חזרה לתופעת לוואי. זאת
עוברת יחסית מהר, אבל רע לי. לרחצה הבאה אני כבר יוצא בהרגשה
רעה ואז מגיעה ההרגשה שממנה חששתי. הבנות. אני רואה אותה יושבת
ויודע שאין סיכוי שאני זה שעובר לה בראש ושאין סיכוי שאני עובר
למישהי כרגע בראש. ואני מסובב את הראש כדי לראות מולי את זאת
שכבר אמרה לי לא וזה לא עושה לי יותר טוב. עכשיו אני כבר ממש
מרגיש את הדמעות בגרון, אבל הן זולגות בכיוון ההפוך. פנימה.
וכל טיפה שמגיעה לרגש אני מרגיש. ושוב פעם שניה לפני שאני נשבר
מגיעים פעמוני ההפרדה. חזרה לתופעת לוואי. עכשיו אני באמצע
התופעה. נחנק. הדמעות והרצון לצעוק הצילו מקודם התאחדו לגוש
אחד שנתקע בי איפשהו באמצע. אני נחנק ואין לי כמעט אוויר. לא
אוויר ולא אהבה. איך אפשר? מסביב רעש של אנשים שרק רוצים אהבה
ואמת, ואני נחנק.
גם אני רוצה אהבה ואמת, כמו כולם.