"מתי הייתה השתיקה הארוכה בחיים שלך ?" , שמעתי את השאלה הזו
מפי איזה בלונדינית מנותחת לאיזה שחקן הוליוודי. חשבתי שאין
כזה דבר "שתיקה ארוכה ", זו סתם קלישאה של סרטים ואנשים
שמאמינים בסרטים, אנשים קיטצ'ים.
אף פעם לא הבנתי את הנזירים האלו שנודרים נדר שתיקה זה חסר
תכלית ונוגד את האנושיות כולה, לא יכול להיות כזה מצב. רק תתנו
לאנשים הזדמנות לדבר והם ינצלו אותה עד תום, הרי זה בחינם.
במשך שנים ניסיתי לסכל את התיאוריה המגוחכת הזו "שתיקה ".
עד שיום אחד הכל השתנה. חבר שלי, יותר נכון אחד לשעבר , שכבר
הספקתי לשכוח (נראה לי) , עזב אותי בלי התרעה מוקדמת רק אמר את
אותם משפטים נדושים של "אני לא בנויי לקשר" ו "את היית ממש
מקסימה"  ועוד כל מיני פנינים של חן.  לקחתי את זה דיי קשה. לא
האשמתי אותו, באמת שלא ,אבל נראה לי שברמה מסוימת פיתחתי שנאה
למילים, אין להן זכות לפגוע בי בצורה כזו.
אחריי הטראומה הרגשית , שהעביר אותי, ההוא , הפסקתי לדבר כלומר
התחלתי לשתוק. בהתחלה רק כמה דקות מההלם. ישבתי כך סתם על
המיטה שותקת, חושבת על זה שזרקו אותי. לאחר מכן שעה הסתובבתי
בבית מתרגלת לצליל הנחמד של השקט. שלוש או ארבע שעות אחרי כן
התחלתי לקחת ברצינות את השתיקה שלי. ולפני שהספקתי להוציא חצי
אות עברו כמה ימים. וכך אני , הלא מוצלחת במיוחד, מנסה ומצליחה
לשבור שיאים ביני לבין עצמי. אמרתי לעצמי רק עוד כמה ימים, רק
עוד שבוע ונראה למילים האלו מי אנחנו, יצרתי צוות לא רע בכלל.

מצאתי את עצמי הולכת ברחובות ושותקת, רושמת פתקים במקום להוציא
צלילים. אנשים התענינו בכנות למה אני שותקת, אף פעם אנשים לא
התענינו למה אני מדברת, זה היה דיי נחמד.
ואז הגעתי למסקנה אחת מהגדולות שהגעתי ,אולי גם אחת מהיחידות
שהגעתי, יהיה הרבה יותר נחמד אם אנשים היו כותבים לפני שהם
מוצאים מילים בלי לחשוב,ואז אולי לחבר שלי , ההוא , לא היה
יוצא משפט הפה כמו "זאת לא את זה אני" או "זה לא אישי", ממש
משפט גאוני, בחירת מילים וצלילם מדויקת  "זה לא אישי", הוא
נפרד ממני לא מהאפיפיור , אותי לימדו שכל דבר שקשור אליי,
אישי.
ככה התהלכתי לי בצורה דיי מעוררת תמיהה מצד חברים ומשפחה,
בהתחלה דאגו רצו שאדבר. לא משנה כמה הסברתי בפתקים וכמה חיוכים
פיזרתי , הם נורא התעקשו לשמוע אותי מדברת. אפילו אחד החברים
התקשר לאקס ואמר לו שהתמוטטתי, כמובן, שההוא, בא כמו אביר על
הסוס הלבן שרצה להציל את הנסיכה המעורערת בנפשה ששקעה לה
בדיכאון. הייתי מאוד נחמדה אליו חייכתי ואפילו הנהנתי פעמיים
ושאלתי לשלומו במחברת העבה שהכנתי לי לשיחות ארוכות. הוא מצדו
ממש התחנן שאדבר היה על סף בכי. אך לא יכולתי לשבור את השתיקה
וכמובן שאת מחאתי כלפי אותם המילים.  
אחריי שלושה שבועות וקצת, התחלתי קצת להשתעמם מלשבור שיאים של
עצמי. משתיקה שהתחילה כחרם על המילים נראה לי שדיי נכנסתי חזק
לעניין  ה"השתיקה הכי ארוכה". כל הזמן עברה בי המחשבה שזה מה
שאוכל לספר לילדי ששתקתי במשך שנה. אך ככול שחשבתי על זה, זה
לא נראה לי שיא בכלל, ביררתי באיזה ספר , ומסתבר שהשתיקה הכי
ארוכה הייתה עשרים שנה. זה היה נראה לי המון זמן בשביל שיא. אז
אולי שתקתי יותר מאחרים, זה רק ייתן לי סיבה לדבר יותר אחרי
זה.
קצת עייפה מהשתיקה החלטתי לבחור לי באטרקציה אחרת חשבתי על לא
ללכת, זו נראתה לי תוכנית גאונית ואז הבנתי שיותר לא אוכל ללכת
לים שעצוב, ככה שהתוכנית הזו ירדה מהפרק. אז עלה הרעיון של לא
לאכול , להזיק זה לא יכול. בערך שתי דקות לאחר שגמלתי בלבי
החלטה של לצום עלתה לי תמונה בראש , לא ממש יפה , שלי שאני לא
אוכלת. תמונה עצבנית ומרירה, וכך שחסכתי לעולם אדם עצבני
ומריר.
ישבתי והסתכלתי במראה , אחריי הניסיון הנואש לצום ולא ללכת,
החלטתי שיותר אני לא אצא עם גברים. נשבעתי, נדרתי נדרים אפילו
סיפרתי לכמה אנשים קרובים אליי, ממש סיפרתי במילים. והבנתי
שגברים הם  האשמים האמיתיים בכל הבעיות, אף פעם בחורה לא גרמה
לי לשתוק.
עמדתי בזה ממש יפה , אם נעגל כלפי מעלה ארבעה חודשים , עד
שפגשתי את יונתן. קצת התאכזבתי שלא עמדתי בזה. ואז הבנתי שאם
אני אעמוד בזה לא יהיו לי ילדים לספר להם על השתיקה. חוץ מזה
שיונתן היה חמוד מידיי , לא יכולתי לוותר עליו. כפיצויי החלטתי
שפעם בשבוע אני אשתוק, בשביל להיזכר "בשתיקה הכי ארוכה" בחיים
שלי , שהייתה דרך אגב עשרים וחמישה ימים , וגם לתת ליונתן קצת
שקט, גם לו מגיע.