אני כותבת לך כי אני חושבת שהגיע הזמן שמישהו יפר את השתיקה
הזו בינינו. חשוב לי לא להשאיר דברים פתוחים. אני לא יודעת אם
תבין או אם איכפת לך בכלל. המכתב הזה הוא יותר בשבילי מאשר
בשבילך. אני רוצה לסיים את הסיפור הזה. כאבתי יותר מדי, אני לא
מסוגלת וגם לא רוצה לסלוח לך. אתה לא מפסיק להכאיב לי. לעיתים
זה נראה כאילו אתה שואב מכך הנאה. נמאס לי להתחנן לפניך
שתפסיק. נמאס לי לוותר, לנסות להתפייס. נמאס לי לתרץ עבורך
תירוצים ובעיקר נמאס לי לחפש תשובות שלעולם לא אמצא. ועל אף כל
הכאב שאתה גורם לי, באיזשהו מקום בלב אני עדיין אוהבת אותך.
אבל בשביל השקט שלי, השלווה שלי, בשביל לשקם חלק מההריסות שאתה
מותיר אחריך, אני חייבת להתנתק ממך, להיפרד ממך. בלי להביט
לאחור. הפסקתי להאמין שיהיה לי טוב איתך. אתה מכאיב לי יותר
מדי. אני יודעת שלעולם לא אמצא מישהו כמוך, אבל אני חייבת
לעזוב. בשביל לשקם את חיי, בשביל עצמי. הפסקתי לנסות למצוא
משמעות בחיים איתך. נמאס לי להילחם בשתיקות שלך. באטימות שלך.
נמאס לי לנסות להבין את האכזריות שלך, לתרץ את המעשים שלך בכך
שלא הכל אני מבינה. אז אני כותבת לך, כדי להיפרד ממך אחת
ולתמיד. אהבתי אותך ללא גבול, אלוהיי.