של עצבות שוטף דרכי, משמיד, הורס ניצוצות של חיים.
אחרי העצב בא היאוש, עמוק ומסחרר, מאפיר את צלקות השמיים והופך
את תוכי לחורף מחודד מקור.
אח"כ כעס, זעם, נאגר בתוכי, נבלם בין חומות האישיות שלי
מחיצות האיפוק
והשליטה העצמית שלי.
אחיזת המציאות עלי מחזיקה ממני להתפרץ.
הקרקע הפחות או יותר יציבה שהיא מעניקה, מונעת ממני לחוש את
ביעבוע המגמה המצטברת עמוק בתוכי. אי שם בפנים.
לא יכול לחכות כבר עד שהכיסים האלו יתפוצצו, ינקבו את כל
המחסומים, יצמצמו אותם לשברירים קטנים שיועפו אחורה לזיכרון
עבר מחוק ומאופל.
לפעמים הלחץ סודק את דרכו מהעולם שבתוכי לעולם שעלי.
מחוש של אימה וטירוף הבודק את עובי הקרום שמפריד בינו לבין
האגרוף שאכניס לקיר כאשר דבר מה שולי יקרה,
יתקע המחשב לדוגמא,
שישבור את הקרח הדק ממנו בנויה קליפתי,
ואז מטען מה מהכור שבתוכי ישתחרר.
אך מה גורם להצפות הללו? בתוך כולנו ישנו זרזיף מסויים של כאב.
מה גורם לשלי לעלות על גדותיו כעילעול ים המרסק לתוך החוף?

ספקטרום של שמחה ועצבות דמוי קשת. בקצה אחד השמחה העזה ביותר,
בקצה השני העצבות הקודרת ביותר. קשת שכמעט יוצרת מעגל שלם, אך
שני קצוותיה מעולם לא נפגשים. כדי להגיע מאחד לשני, עליך קודם
כל לעבור דרך כל הספקטרום.

החיים בקו התפרורים, הם הם האחראים להצפות האלו. חיים אלו
שתפרתי לעצמי בלא מודע, חיים הנמצאים על קו התפר בין שני קצוות
הקשת שכביכול, בנפש התקינה, לא נפגשים. רעו של עולם בא. שתיקה
היסוס?
נטיה קטנה לשם, והופ! כל המוקדים הכבויים של תשוקה, מתיקות
ותעוזה, אלו שכמעט התנוונו ונירדמו מפאת לחץ הכיסים עליהם
בתוכי, מתפוצצים ומתפרצים בניצוצות של חיים.

נטיה עדינה בחזרה,

ונחשול