במילים אלא נגמרה הודעת הטקסט שקיבלתי הרגע מידידה שלי נואית.
מה עושה אותי לאדם יקר?  אמרו לי פעם שאדם יקר הוא בעיקרון אדם
טוב, אחד כזה שדואג לכולם וכולם אוהבים אותו, אבל למה דווקא
אני צריך להיות אותו אדם?  איזה פגם באופי שלי מונע ממני להיות
אנוכי ולחשוב על עצמי לפני כולם?
מהיום שהתחלתי לחשוב מחשבות מורכבות ידעתי שבאתי לעולם כדי
לעזור לאנשים, כדי לשמח אותם, לתת להם להרגיש שהם לא לבד, שאני
פה ואני אסדר את כל מה שלא בסדר. אבל מה קורה כשאני לא בסדר?
 אם תשאלו את חברים שלי, אתם תשמעו:  "דור?  לא יכול להיות!
הוא תמיד בסדר, הוא תמיד מחייך אפילו כשעצוב וקשה. לא, לא דור,
הוא תמיד יהיה בסדר, הוא כמו חתול, תמיד נופל על הרגלים".
אבל מה קורה לרגליים של החתול אם הוא נופל מגובה של 10 קומות?
( שלא לומר על הפרצוף). אז באתי להגיד לכם שלא הכל בסדר.  אני
מרגיש כאילו כל החיים שלי מתנדנדים בים של 6 מטר ולי אין אפילו
משוט. אחרי 3 שנים בחיל הים אני עדין מקיא  בגלים של חצי מטר,
שנה שלישית באוניברסיטה לומד ארכיאולוגיה, וב.א. כללי  ...
ואין לי מושג מה אני אהיה כשאהיה גדול.

מטבעי אני פסימיסט. יש לי משפט שאומר שהפסימיות שלי מסובבת את
העולם.  אני רואה את העולם כשחור, הכל קוצים ומדי פעם צץ לו
ורד יפה. וכשזה קורה זו חגיגה שלמה.
שום דבר רע לא יכול לשבור אותי, אני גם לא חושב שבחורה יכולה
לשבור לי את הלב היום, מה שמאפשר לי לספוג את הכאב של כולם
ובמקומו לתת להם: חמלה, אהבה, אושר, אנושיות, תכונות שחסרות
להם לפעמים. אני לא רואה בי איזה גיבור גדול, מישהו שצריך
להעריך, להיפך, אני חושב שצריך לרחם עלי, הרי לאדם שנותן כל כך
הרבה מעצמו מה כבר נשאר לו בפנים בשבילו?
ידידה אחרת שלי כינתה אותי פעם- "האביר על הסוס הלבן". אם אני
אביר אז מי הליידי שלי? מי היא אותה בחורה שאני אמור להציל?
אני בן 26  ועדיין לא יודע איך להתחיל עם בנות, ושום סרט של
"אילן שושן" (יוצר הסרט: "איך להתחיל עם בחורה ולהישאר בחיים")
לא יעזור לי בנושא! לא שאין לי נסיון במערכות-יחסים, קרו
מקרים, היו אירועים, אפילו אחד שהחזיק שנה..
הבחורה החזיקה איתי מעמד שנה בלי שאני אפרוש בפניה את הלב שלי,
כי הרי אין בתוך הלב שלי אפילו רסיס ממני. בתוכו מאוחסנים
במגירות הרגשות והמחשבות של אנשים אחרים: החברים שלי, כל
האנשים שסובבים אותי. מה שמסביר את העובדה, שלא מזמן כשראיתי
את אותה בחורה יוצאת עם מישהו כמה חודשים אחרי שנפרדנו, במקום
להרגיש רע ולקנא (כמו שכל פרוד אמור לעשות)  אני, דור כהן,
הרגשתי הקלה ושמחה אמיתית.  פשוט אבן נגולה מעל ליבי, אדם אחד
פחות שאני צריך לדאוג לו, עוד כמה מגירות פנויות, זה לא
דפוק???

ובכל זאת, בעולם המטורף הזה שבו אנו חיים, אני רואה גם (איפה
שהוא) את הצורך באנשים כמוני, שיכוונו אנשים, שיעזרו להם.
אבל במחשבה שניה, אם הייתי יכול לבחור, הייתי בוחר באפשרות
השניה, להיות מישהו ששם את עצמו לפני כולם, להיות הנזקק, להיות
אותו אחד שמבקש עזרה במקום זה שנותן אותה.
ואולי בעצם לא?