אני חושבת עליך לרגע, ויש לי דמעות בעיניים.
אני רואה אותך, וכ"כ רוצה לאחוז בך, לא רק מרחוק גם מקרוב...
אתה לא מתייחס, לא מסתכל, לא מתחשב ברגשותיי העזים האדומים
שנרקמו אט אט עם בוא הנשיקות ועם חלוף הזמן ואהבתך אליי.
כמו רוח שנשבה בעורפי וכשהפניתי מבטי אליה פסקה הרוח לנשוב,
כמו מילותיך שכה הרטיטו את ליבי לאחר הנשיקה הראשונה שהיתה
בעלת חשיבות כה רבה בשבילי.
הזמן עבר, הזמן חלף, נשארת עם חברתך וזנחת אותי, נותרתי לבד
מול הקיר הגדול הזה, הקיר שסימל את אהבתי ותשוקתי אליך.
הפצע הגליד, אך תמיד נשארות צלקות קטנות אחריי פצעים... הצלקת
הכי גדולה שהיתה לי מעולם היא אתה, צלקת שצורתה לב שבור, עמה
אני מתמודדת כל יום כשאני רואה אותך מרחוק מוקף בנות לרוב.
אני מנסה לשכנע את עצמי שאתה לא שווה את זה, ושאני כלל לא
אוהבת אותך, לרוב זה עובד, אך לפעמים זה בלתי נמנע, התקף של
ממש בו אני חייבת לראותך ולדבר עמך...
במבט לאחור, אני יודעת שאתה לא שווה כלום, אדם חלש אישיות
ואופי, ובעל קסם אישי מדהים שקנה אותי, את ליבי ואת חיי במשך
חודשים מספר.
אני עדיין חושבת, לעיתים מתחרטת, לעיתים מאושרת שנגמלתי ממך,
אך אני עדיין חושבת ונזכרת...
הצלקת לא תיעלם לעולם, היא תלך עמי עד יומי האחרון, לא רק
מהיותה צלקת מפצע, אלא מהיותה צלקת שנעשתה על ידך, כה גדולה,
מעציבה ומכאיבה.