סיפורנו מתחיל באחת, שמה דווקא שולה. תשאלו למה אתה אומר
"דווקא"? אה-הה! אז אעלה על פני ארשת של יודע דבר וארמוז כי
עליכם לחכות עד סוף הסיפור כדי להבין מדוע אמרתי "דווקא".
מכל מקום, שולה אינה אשה של מה בכך. שוב ישאל הקורא קצר
הסבלנות למה מתכוון הכותב, שמתחיל להשמע לו פלצני למדי, באומרו
ששולה אינה "אשה של מה בכך". הפעם אשיב לכם במהירות, שכן הבנתי
שעם קוראים ענייניים יש לי עסק. ובכן, אם תראו את שולה חולפת
על פניכם ברחוב, או משפרת את האיפור שעל פניה מול מראה קטנה
ברכב אדום בפקק, לא תחשיבו את הדבר כאירוע דרמטי בחייכם. אשה
רגילת מראה היא שולה. למרות המראה הרגיל למדי של שולה, אין זו
אלא הסוואה למרקם יוצא דופן של תכונות ועומק רגשי.
שוב ישאל הקורא האופייני, על מה, בשם כל הקדושים (במידה
ומשתייך הקורא לאחינו הנוצרים), הוא מדבר?? ואענה לו בפשטות-
אשה כמו שולה לא תחלוף על פניכם ברחוב, ואף לא תשפר את האיפור
מול מראה קטנה ברכב אדום בפקק. אשה כמו שולה יש רק אחת. בעצם
שתיים, שולה, שאותה כבר הכרנו ואחותה, זיוה, שלמרבה הצער היא
פחות אינה אשה של מה בכך מאחותה הבכורה, שולה.
סביר להניח שבנקודה זו איבד הקורא הממוצע את סבלנותו ומבקש הוא
לגשת לעניין או שהוא הולך לעיסוק אחר. אני הייתי יועץ לאותו
קורא, ויכולה להיות זאת אף קוראת, להמשיך ולקרוא, שכן מסקנות
הרות גורל ומשנות חיים עשויות לצמוח לו מהמשך הסיפור, אך אם
עיסוקו של הקורא חשוב מכך, וייתכן ויש דברים חשובים ממסקנות
הרות גורל ומשנות חיים, כמו להוציא ילד מהגן, או להוריד כלבלב
מתאפק לטיול של אחר צהריים, רשאי הקורא לעזוב.
אני רואה שחלק מכם נשאר וזה מאד משמח אותי, אז אמשיך בסיפורי
אודות שולה, שכפי שכבר רמזתי, אינה אשה של מה בכך. את שולה
פגשתי דווקא ברחוב, מה שמעלה ספקות בנוגע לאמינותי, שכן, כבר
כתבתי ששולה לא תחלוף על פניכם ברחוב, והנה- היא חלפה על פני!
אכן, איש לא יציב הוא הכותב, ובנקודה זו, שיצא המרצע מהשק, לא
נותר לו אלא להסיר את כובעו האפרפר ולערוך וידוי קטן: הקורא חד
המחשבה אכן עלה במהירות יחסית על אופיו ההפכפך של הכותב.
בנקודה זו של יחסינו לא נותר לי אלא לספר לכם את הסיפור על
שולה בחיפזון, שכן, כבר נוצרו משקעים בינינו, ובמידה ולא
יטופלו עלולים להפוך את עולמנו המשותף על פניו ולהעיף אותנו
לקצוות כל כך מנוגדים, שייתכן ולא נפגש שוב לעולם.
דווקא בצוק העיתים, בפרוץ משברים כמו משבר האמון הנוכחי בין
הקוראים והכותב, אני נוטה לחשוב על שולה. כששולה היתה שומעת על
אירוע מעין זה היא היתה מתכנסת אל עצמה, עיניה היו שוקעות
ומתכסות דוק כשל חלון פריזאי בדצמבר, כאשר הדירה הפריזאית
הקטנה בפנים מוסקת היטב, אולי כדי לחמם את איש העסקים האמריקאי
המבוגר, שאך נחת ליומיים של נחת ואהבה, ופילגשו היפהפיה, ובחוץ
יורד גשם על הסיין. מצחה של שולה, היה נותר חלק כמרצפת שיש
מלוטשת היטב, למרות שניכר היה, שסערות נפשיות גדולות פוקדות
אותה. בסופו של דבר היתה אומרת שולה בקולה הקטיפתי- "אתה יכול
לישון לנצח, אתה יכול להשאר קר כקרח ועדיין, לא תמצא שלווה".
מעולם לא הצלחתי להבין את המשפט  אבל זה תמיד התאים איכשהו
לסיפור אותו סיפרתי לה, לרוב על כוס מקיאטו שלי וכוס תה צמחים
שלה. עכשיו, אולי כפיצוי משהו לקורא, בואו ננסה לשים אתכם מול
שולה, לספר לה על אירוע שהטריד את מנוחתכם ולהקשיב שוב לדבריה
- "אתה יכול לישון לנצח, אתה יכול להשאר קר כקרח ועדיין, לא
תמצא שלווה".
בנקודה זו של הסיפור, שכבר כולנו הבנו שאין ממש מה להבין, למעט
המסקנות הבלתי נמנעות אודות יציבותו הנפשית של הכותב ומשפטי
העומק של שולה, אסגור חוב קטן ואספר לכם מדוע אמרתי שלשולה
קוראים "דווקא" שולה. או שלא.