הוא היה החמישי. החמישי. וכל החמישה היו מתוך הגנה עצמית. היו
גם חמישה משפטים, שבכל אחד מהם הוכח שזה היה מתוך הגנה עצמית.
הכרתי את חמישתם מאד טוב, וגם הם הכירו אותי מאד טוב. הם היו
אומרים ששיניתי אותם, שביגרתי אותם, ששיניתי אצליהם עקרונות
וכולי וכולי וכולי. זיוני שכל בקיצור. הראשון היה הכי ארוך.
שנה היינו יחד. שנה. ים זמן. אבל למזלי יש לי איזשהו חוש שישי
(חוש שישי, פראנויה - מה זה משנה) שנתן לי הרגשה שהוא בא, שהוא
מתקרב אלי מלפנים. זה היה איטי, עם הרבה סבל וייסורים. הוא היה
היחידי שהלך ככה, כל השאר הלכו מזה מהר. ראיתי אותו מרחוק,
מזויין עם הסכין, מתקרב בכוונה לחתוך. חייכתי כלא חושדת ואיך
שהוא נעמד מספר מטרים ממני - בעיטה בביצים כדי לשתק אותו,
אגרוף באף כדי לשבור אותו, ובעיטה משולשת בכבד כדי לסיים אותו.
עמדתי וראיתי אותו גוסס, ובכיתי, וכאבתי וגססתי איתו. אחרי
שמת, קמתי, התנקיתי והלכתי לדרכי. מאז זה פשוט התדרדר והתדרדר.
מפעם לפעם זה נהיה יותר קצר - גם הזמן שאנחנו מבלים ביחד לפני
וגם המוות עצמו. לפעמים אני פוחדת וחושבת שהזמן שמבלים לפני זה
סתם הקדמה לא חשובה לעיקר.

                        ככה זה בג'ונגל - תאכל או תאכל.