זו היתה לידה. זו היתה מיתה. זו היתה סערה. התווסף אליה בכי.
והתווסף אליה שקט.

בבית חולים רמב"ם, לא עסקו בנבואות באותו יום, לא האמינו
לשוטים, ובעיקר לא סגדו לאמונות תפלות. הם עסקו בניתוחים
ובהחיאות, בצילומים והקרנות, בלידות ובמיתות. ומר' קמט שבהה
בחלון החדר, השקיף בבנו בכורו נולד, באשתו הראשונה, היחידה
מתה, ולא ידע במה לבחור - בשמחה או ביגון. ומעל, סופת מטאורים
בורקת, פוצחת ברינה מרתקת. גושי קרח ואבק נצרבים, נשרפים בלהט.
כטייסי קמיקאזה - מתאבדים אל תוך האטמוספירה.

ומר קמט מתרסק על הדלת, פורץ בבכי, חופן את ראשו ומתעלף.

ובבית חולים אחר, בראש הכרמל, נולדה תינוקת במזל עקרב, עורה
אדום מדם, כולה פחוסה ומקומטת, צורחת עד בלי די. ועיניה
השחורות פעורות בתדהמה ואין דימעה בהן. ואימא חיה אבל אביה
איננו - נעלם ופרח לו אחרי המפגש שהיה.

והסופה חלפה לה. והשנה עברה לה. מר' קמט עם בנו אור, מביטים
מהחלון אל השמיים. ובנו דומע בדמעות ואין להן קול. הכל בשקט.
הבכי בשקט. הדמעות בשקט.עוד סופה פורצת, נבלעת בין אורות העיר,
נחבאת מהאישונים המורחבים. ובבית אחר, צורחת בתרעומת תינוקת
ושמה ליאורה. ככה לפתע, בלי הכנה, פניה מתקמטות מהבכי. עיניה
יבשות, ללא דמעות. מוצץ לא ירגיעה, בקבוק לא ישקיטה. וגם לא
לחישה רכה. ואימא בוהה בחלון מעל מיטתה ושואלת בשקט לעזרה.

והשנים חולפות, והסערות כדרכן, פוקדות את הארץ  באמצע נובמבר,
בין יום הולדת ליום הולדת, בין בכי של ילד עשיר בדמעות שותקות,
ובין בכי של ילדה בקול גדול משולל דמעות.  והילד הפך להיות נער
חולמני, שקט, הבוהה בחלל סביבו ובשמיים שמעליו בהתפעלות
וביראה. כוכבים הוא למד לזהות. קונסטלציות, ענקים אדומים,
ננסים לבנים. שלל אורות וצבעים. וגלאקסיות. בימי ההולדת היה
נפרד מאביו, עולה על אופניו ומדווש בכוח במעלה הכרמל. שם
בנקודה לא ידועה, היה גולש לדרך צדדית, נבלע בחושך ונע כאחוז
תזזית, העיקר להספיק להגיע לשיא הסערה! והטכניקה שלו מאד
פשוטה. לעצום את העיניים, להרים את הראש גבוה גבוה, ואז לפתוח
כשהידיים מכסות את צידי הפנים. אחר-כך משקפת הוא שולף ומתבונן
ומתרונן. ובדיוק באותה העת, ילדה עם קוקיות היתה נעמדת על גג
ביתה ומביטה סביב. היא חשה במשהו צובט את עורה. משהו גדול מרחף
באוויר, כמו בריאה קטנה שמתרחשת מעליה, תחושת עקצוץ בגרונה
והיא בוכה ללא דמעות. בחמלה. ושרידי כוכב השביט נמחצים כנגד
האטמוספירה, מתאיידים בלהט. ומבריקים.

והילד הפך לנער והנער הפך לאיש. והילדה הפכה לנערה והנערה
לאישה. וככה הם גדלים, נפרדים. ואור יושב בכיתת אסטרונומיה
ומקשיב לדבריו של ד"ר ברוש שאומר שכאשר כוכב שביט מתקרב לשמש,
החום מפרק חלקים ממנו. רוח השמש, המורכבת מחלקיקים אנרגטיים,
גורמת לשאריות השביט להתפזר בצורת זנב שאורכו מאות קילומטרים.
ושאותו הזנב משאיר אחריו שובל של חלקיקי אבק. וכשכדור הארץ
חולף בתוך ענן כזה, האבק הנשרף באטמוספירה נראה כגשם של כוכבים
נופלים - מטאורים.  ואור יושב ומצייר את הקווים הלבנים לאורך
הדף, את הדמעות שזולגות על פניו, המותירות קו דקיק של מלח
ולחות. וליאורה באותה השעה, מנשקת בחור בפתח כיתה ליד, מלטפת
את ראשו, רוכנת על פניו, מחבקת אותו. רוצה להזיל דמעות ללא
בכי, אבל היא שותקת, מתכווצת מול פניו, רוצה שיזיל דמעות
עבורה. וחייה סובבים סביב התחושה שהדמעות חסרות לה, ורק פעם
בשנה בעלייתה לגג, היא מרגישה בכאב הצורם הזה שנבנה מבפנים,
בתחושה שמתעוררת - כאילו היה זה בכי. ופניה שהתקמטו בכל פעם
שרצתה לבכות,  כבר התייאשו מצליל הבכי ללא הדמעות ונהפכו
למקומטים ואלו גם שנתנו לה את הכינוי ליאורה המקומטת.

שנות האוניברסיטה חלפו וליאורה שמבטה המקומט והמיוסר הזמין
לתוכו גברים, שיחמלו עליה, יבעלו אותה, יחבקו אותה - ניסו
להפוך את העצב שלה לשלהם. והיא נסגרת לתוך עצמה, שטה בעולמה,
בדמעותיה האלמותיות, ובבכיה הצרוד - לא מופרת, לא דומעת. ואור,
רודף אחרי הסערות, שנה אחרי שנה. מכין את עצמו לתצפית טובה
יותר; רמת הגולן, מצפה רמון, צפון אמריקה, אוסטרליה - נודד בין
מצפי כוכבים, משקיף דרך הפוטומטר על שלבי הבהירות של חלקיקי
האור. והוא מביט בסופות לא מתוך הערצה, אלא מתוך שליחות. פעם
אחר פעם. מיקום שונה. ובכל פעם ללא אות - דמעותיו זולגות כקוי
האור הממלאים את המסך.

33 שנים לאחר שאור נולד, 33 שנה חלפו מביקורו האחרון של כוכב
השביט "טמפל-טאטל", והנה הוא בדרכו שוב לכדור-הארץ. במצפה רמון
הסתיימו ההכנות לקראת בואו. חיל האוויר האמריקאי, מדענים
מקנדה, אנשי תקשורת - כולם הצטופפו שם. מצלמה אינפרה-אדומה
מוקמה בנסיון לגלות חתימה תרמית של מטאורים חזקים. גם הטלסקופ
הראשי פסק מפעילותו השגרתית לאותו ערב והקדיש את תשומת ליבו
לצילום השמיים בנסיון לחשוף את הרכבם הכימי של המטאורים
הנופלים.

אור שהיה משוייך לצוות הישראלי, זז בין הישנים, בין אוכלי
הפיצה, ובולסי הסלט, כדי לבדוק את תקינותם של המכשירים.  חלק
מהתרגשותו הייתה זהה לכל אחד מהאנשים שהוצבו בתצפית, וחלק אחר,
מרומם יותר, בער בקרבו, כיעוד שיש  למלא. הלאונידים שביקרו
אותו בלידתו, עומדים לבקרו שוב. וליבו שפעם בעוצמה, פעם בקצב
זהה לליבה של אישה לבושה בחרמונית, שהתנהלה בכבדות בתוך המכתש.
וגם היא חשה באותה עוררות, כמו הבינה, שליבה נקשר עם הסופה.
והיום, עצבותה לא התגלתה, ופניה המקומטות נמתחו מערגה וציפייה.
ושעה לפני פרוץ הסערה התיישבה באמצע המכתש, הדליקה לה פינג'ן,
חיממה את ידיה וחיכתה.
בגופה חשה את העקצוצים הופכים לזרמים חשמליים, וגרונה נשנק
ונצרב, מתלקח בכאב כה ברור וידוע. עיניה המקובעות בשמיים פגשו
במטר הראשון, 800 מטאורים לדקה הנעים במהירות של 400,000 אלף
ק"מ לשעה. והיא צורחת מבכי ללא דמעות. והיא מרגישה, כמו שלא
ידעה מעולם, את חסרונו של האיש שישלים אותה, שימלא אותה, שיבכה
עליה ללא קול. והיא ראתה את הבריאה שמחכה בתוכה, והיא ראתה את
כוכבי השביט נעים סביב השמש, גושי קרח ענקיים מתנגשים
בכדור-הארץ, מספיגים בו מים. הופכים אותו למקום ראוי לחיים...

והיא זקוקה לדמעות שירוו אותה. גופה נמתח וקם, נע כסומא בחשכה,
מובל על-ידי בכייה. ובלכתה, הבכי גובר ומתעצם, מהדהד בין צוקי
המכתש. ואור ספוג הדמעות, אינו מביט עוד במסכים. דמעותיו
הנשפכות  נספגות בלחייו, ובצווארנו, והוא מנסה לעצרן, אך ללא
הועיל. הוא פוסע החוצה. נושם את האוויר ושומע צרחות מהדהדות.
ודמעותיו מתרבות, וידיו הרועדות אוחזות במעקה הקר,  ורגליו
מכשילות אותו, ועיניו המימיות נישאות אל-על, אל הכוכבים. והבכי
מתקרב לעברו, שונה, מוזר, חנוק. כאב נושן מזדקר בליבו, ורגליו
נושאות אותו אל תוך החשכה.

ארבע שנים לאחר מכן, בזמן שסופת המטאורים פורצת, בכי מהול
בדמעות הדהד בחדר לידה. כי באותו מפגש שטבל בדמעות שותקות
ובבכי בקול גדול, התרחש מפגש בין אור וליאורה ככוכב שביט
המרווה את התהום.